זכרון האור ריבוע האבן היה כמעט חשוף לגמרי. משה דחף בכל כוחו את קצהו החד של האת מתחת לאבן, ונשען על ידית העץ בכל כובדו. האבן התרוממה באיטיות. רוח שרקה מתוך החריץ שנפער. נועה הצטמררה וקרבה אל יהודה. אף רוחמה נרתעה. דבר מה בקע מתוך האדמה, וגופה השיב ברעד שעלה וטיפס בכל איבריה. יהודה שתק שלא כהרגלו. היחיד שלא חש בדבר היה משה. "שמישהו יכניס כבר את האת השנייה". סינן מבין שיניו החשוקות במאמץ. נועה נחפזה עם האת הנוספת ונעצה את קצה ברווח שנפער. "כולם יחד לאחוז בידיות של האתים". פקד משה. יהודה, רוחמה ורחל הצטרפו, והחמישה אחזו בידיות העץ ומשכו בכל כוחם. בתנועה איטית התרוממה האבן. משה דחף במכה עזה את קצה האת, והחריץ התרחב והפך לפס אפל. "מהר", סימן, ונועה דחפה את האת שבידה, ונשענה עליו בכל כוחה כשרוחמה ורחל מצטרפות. ריח טחב עלה, והחריץ הלך ותרחב. משה הרפה מהאת, אחז בקצה האבן, ובמאמץ אדיר הסיטה כשהוא חושף את החלל השחור מתחתיה. החמישה עמדו נרגשים, מאירים בפנסיהם אל החור שנפער. האפלה בלעה בלא מאמץ את האור, ודבר לא נראה פרט לכניסה צרה היורדת ישירות כלפי מטה ונבלעת בחשיכה. רחל שעמדה לצד רוחמה התחילה לפתע לבכות. "מה קרה?" פנתה אליה רוחמה בדאגה. "לא יודעת". השיבה רחל, תמהה בעצמה על בכייה. "מה זאת אומרת לא יודעת, הרגשת משהו יוצא דופן?" רוחמה היתה מתוחה עד קצות עצביה. יהודה התקרב והניח יד מרגיעה על כתפה. "אני באמת לא יודעת מה קרה", השיבה רחל בהתנצלות, "הבכי הופיע בלי שום סיבה". רוחמה פנתה לשאר ואמרה בחדות, "אני יורדת ראשונה". בלא שהיות שלשלה רגליה אל הבור, דחפה עצמה ונעלמה בתוך החשיכה כשאור פנסה מרצד עמומות. "אני יורד אחריה". אמר משה נחרצות ונעלם אף הוא בתוך הפתח. יהודה ירד מיד אחריו. נועה ורחל הביטו זו בזו, רחל נעה ראשונה והתחילה לרדת. אחרי היסוס קל התיישבה נועה בצד הבור, הורידה את רגליה אל תוכו ונבלעה אף היא. בתוך המערה פסעה רוחמה בזהירות, מגששת ברגליה לפנים. אורות הפנסים ריצדו עמומות ונשימת ההולכים כבדה באוויר הסמיך והטחוב. המערה השתפלה, ורוחמה נעה לאטה מנסה להקשיב למתרחש לפניה. כל ששמעה היו צעדי חבריה הפוסעים אחריה. מהחשכה לפנים עלתה אך דומיה. משב רוח חלף ועבר, ויהודה אשר ניסה אף הוא להאזין עצר במקומו אך לא שמע דבר. קירות המנהרה החלו משתנים. יותר ויותר אבנים נשזרו באדמת הכתלים. רוחמה החלה שומעת קולות. "חזרי..." עלה קול חרישי, "את שתבקשי, לא יאה לאדם". "כאן ייתמו חייך..." נשמע קול אחר מלווה בנימת אזהרה. את המשפט האחרון שמעה גם רחל. ידיה התהדקו בעווית והיא סבבה לעבר נועה הפוסעת אחריה, "שמעת?" "את מה?" השיבה נועה. "מדברים מהקירות". נועה עצרה, "לא שמעתי דבר". פחדה של רחל התעצם, "אתה שמעת?" פנתה ליהודה. "את מה?" השיב, ורחל חשה כיצד מוחה קודח בחרדתה. המשיכו לצעוד ללא אומר. המערה התיישרה והחלה מתרחבת. אור חלש עלה מסביבם והכתלים הפכו חלקים. המשיכו לצעוד כברת דרך קצרה ומצאו עצמם בפתחו של חלל עגול אשר תקרתו הגבוהה נעלמה מעיניהם בחשכה. פס דק של אבן צחורה התפתל כנחש לאורך כותלי העפר, וממנו קרן אור לבן ורך אשר האיר את המערה. נשימותיהם של החמישה הפכו קלות יותר. הרוח חזרה לנשב ויהודה הטה את ראשו להאזין. רוחמה הביטה בו, "היא מדברת אליך?" משה עצם את עיניו בעייפות. יהודה נענע בראשו לשלילה. "תמיד דיברו אלינו הרוחות". הסבירה רוחמה לנועה ורחל. רחל נעה ממקומה וקרבה אליה. "שמעת קולות כשהלכנו?" לחשה באוזנה כחוששת פן האחרים ישמעו אותה. רוחמה הביטה בה בהפתעה, "גם את שמעת?" רחל התנשפה באנחת רווחה, "אז לא השתגעתי... הבנת מה הם אמרו?" "כל מיני דברים". השיבה רוחמה בהתחמקות. "הם אמרו שאולי תמותי", אמרה רחל בחשש. "אל תדאגי", רוחמה דיברה בביטחון אשר הפתיע אותה, "זהו המקום שלי, ולא יפגעו בי בתוכו לרעה". "קבורים פה אנשים... אני מרגישה בהם", אמרה רחל. "כן", אמרה רוחמה. פס האור הלבן החל פועם לפתע. לרחל נדמה היה כמתקרב ללוכדם והיא צרחה בבעתה. האור התחזק, וקשת צחורה התהוותה על הסלע למולם. החמישה עמדו מביטים בה חוששים לנוע ממקומם. לבסוף אזר יהודה אומץ, פסע אל מול הקשת והניח ידיו על הסלע. האבן המוצקה נעה לאיטה נהדפת לאחור, והוא מצא עצמו ניצב בפתחו של חדר חצוב באבן סלע. פסע בזהירות לפנים. רוחמה מיהרה אחריו, השאר השתהו עוד רגע קט ואחר נכנסו בעקבותיהם. עיני משה דבקו ברוחמה אך הוא העדיף להישאר קרוב לפתח. פס הסלע הלבן נמשך אל תוך החדר מאירו באורו הזוהר. לאורך הקירות, מסודרים בשורות ישרות ובמרחקים שווים זה מזה, נגלו לעיניהם עיגולים בצבע כהה אשר נדמו כמצוירים על קירות הסלע. רוחמה ויהודה החלו מהלכים לאורכם באיטיות. סימני כתב זר היו חרוטים על כל אחד מהם והם קרבו את ראשם בניסיון לזהותם. יהודה שלח ידו והקיש בעדינות על אחד העיגולים. צליל עמום הדהד בחלל החדר. "הם מכסים משהו", אמר, "יש חלל מאחוריהם". רוחמה מיששה בידה את העיגול, "הוא עשוי חימר... הכתב נחרט כשהיה לח". "הגענו כנראה לבית הקברות שלהם". דיברה נועה ממקומה בקול לוחש. רחל קרבה והניחה בהיסוס את ידה על עיגול החימר. פניה התעוותו ורעד חלף בגופה. "נער שוכב בפנים", אמרה, "והוא מת זה זמן רב". כולם דממו, מביטים בתדהמה ברחל הרועדת. "מאיפה את יודעת את זה לכל הרוחות". שאל משה, ונועה הנהנה בראשה כמאשרת את תדהמתו. רחל נשאה אליהם את ראשה באיטיות, "איני יודעת", אמרה בקול חלש, "אבל יש בפנים נער, בזאת אני בטוחה..." השתהתה לרגע קט, "במקום הזה נקברו אלו שחיו ביישוב מעלינו". "אני רוצה לראות". משה התקרב אל עיגול החימר אוחז באת אותה נשא בידו כל העת. האחרים הביטו בו בלא להבין מה רצונו. משה בחן את הכתוב על החימר ואז אחז באת והניפה למול הכיסוי העגול. יהודה זינק והתייצב לפניו, "אל תעשה זאת", אמר, "אני לא חושב שיהיה נכון לפתוח את הקברים". "זוז הצדה", משה הידק את אחיזתו באת, "אני רוצה לראות פעם אחת אם יש משהו בכל הדיבורים האלה שלכם". התריס. יהודה נותר בלא תזוזה. "לא תפתח", אמר, "תצטרך לעבור אותי קודם". "אין בעיות", סינן משה. בתנועה חדה הדף את יהודה והפילו לקרקע, הניף את האת באוויר והנחית בכל כוחו מכה אדירה על עיגול החימר. סדק התהווה לאורכו של העיגול וצווחה נפלטה מפיה של רחל. רוחמה זינקה ואחזה בידי משה, "תפסיק", צעקה, "מה אתה עושה?" "נמאס לי", השיב כשהוא רועד בכל גופו, "למה מסתובבים תמיד סביבך כל הסיפורים האלו? ועכשיו גם רחל התחילה". כעסו שב והתלקח, "אם יש בפנים נער מת אני רוצה לראות אותו במו עיני". "תפסיקו!" קולה של רחל עלה בעוצמה שלא הייתה בו מעולם. משה ורוחמה עצרו באחת. "מקום קדוש הוא המקום הזה... לא במקרה הגענו אליו". "על מה את מדברת?" אמר משה, "מה קדוש פה?... זו מערת קבורה עתיקה, וכשנצא ממנה נהיה חייבים להודיע ליורם ועברון והם יפתחו את הקברים כדי לחקור". "בשל רוחמה נגלתה לנו המערה", המשיכה רחל ובקולה צלילים אשר לא היו בו מעולם, "התשובה אשר את מחפשת", פנתה לרוחמה, "כאן היא טמונה". "מאיפה את יודעת את זה?" אמרה רוחמה בלחש, "משהו השתנה בך". אור זרח בעיניה של רחל, "איני מבינה בעצמי", אמרה בקול בהיר, "אך הפחד נעלם ובמקומו באה תחושת ידיעה". נועה, אשר הביטה במתרחש בשתיקה, התיישבה לפתע על הקרקע ברגליים משוכלות, "הסבר", אמרה בקול נחרץ, "בלי הסבר הגיוני אני לא זזה מפה". גיחוך עלה על פני יהודה שהתרומם בינתיים, "תודה לאלים שאת כאן", אמר לעברה בחיבה, אחר פנה לעבר רוחמה והביט בה במבט חודר, "היא צודקת, יש משהו שאנחנו לא יודעים". רוחמה הביטה בחבריה. "עד עתה לא הייתי בטוחה בעצמי שזה נכון", אמרה בקול מתנצל, "כשפגשתי את הנמלה היא סיפרה לי שיש חדר נסתר באזור החפירות ושבו נמצאת התשובה לשאלה ששאלתי כל חיי. כשסיפרתי למשה הוא התחיל לכעוס ואני איבדתי את האמון בעצמי". יהודה הביט בה במבט מסויג, "איזו מין תשובה?" "אני לא יודעת. הנמלה לא אמרה עליה כלום", השיבה רוחמה. "היא בטח קשורה לאחד הקברים", אמרה נועה סוקרת במבטה את עיגולי החימר. השאר עקבו אחרי מבטה. "זה טירוף", אמר יהודה, "הרי לא נפתח את כולם ונחפש בין המתים". רוחמה הביטה ברחל, אשר ניצבה ללא תנועה, מביטה בהם בפנים שלווים. "את יודעת את מה עלינו לעשות?" שאלה. "אשה טמונה בין המתים, אשר ראשיתך בה", השיבה רחל וקולה כנובע ממרחקים, "על חזה מונחת האבן". רוחמה קרבה אליה כשפניה נסערות, "איזו אבן, איך היא קשורה אלי?" "בידך החובה לגלות". בעיניה של רוחמה הבליח זיק פראי. "האבן חשובה... אני מרגישה את זה". החלה לפסוע לאורך עיגולי החימר, נעצרת לפני כל אחד ובוחנת בחוסר סבלנות את הסימנים החרוטים עליהם. יהודה קרב אליה. "מה את מנסה לעשות?" "אני מנסה לזהות את הסימנים, אולי אגלה משהו מוכר". "תפסיקי", אמר יהודה בקול מצווה כשהוא מניח ידו על זרועה להרגיעה, "זו אינה הדרך... תעמדי בשקט. אם האבן קשורה אלייך אולי תוכלי להרגיש איפה היא. עצמי את העיניים". רוחמה התנשמה עמוקות לשחרר את המתח בגופה והטתה ראשה כמאזינה. השאר הביטו בה בשתיקה. יהודה אחז בכף ידה, והם ניצבו דוממים בעיניים עצומות. לפתע פרצה קריאת בהלה מפי נועה. רוחמה פקחה את עיניה והביטה לעבר נועה. זו הצביעה על חזהו של יהודה. מתחת לחולצתו בקע אור כחול הולך ומתחזק. יהודה הביט באור בתדהמה, שלח ידו ושלה מתחת לחולצה את אבן החן הכחולה שלקח בקברו של המאמין המת. אורה הבהיק וקרניה הציפו את חלל המערה מאירים את פני העומדים אשר התבוננו באבן אחוזי קסם. "מה קורה?" רוחמה הפנתה מבטה לרחל בבקשת סיוע. רחל הישירה אליה מבט, אך לא אמרה דבר. רוחמה הושיטה ידה ונגעה באבן בליטוף רך. הזוהר גלש על אצבעותיה ונדמה כמתחזק. האצבעות נעו וגופו של יהודה נרעד. "היא מגיבה למגעך", אמר, "ובצורה כלשהי זה משפיע גם עלי". שלח ידו וליטף בעדינות את אצבעותיה. רוחמה חייכה אליו. "לטובה, אני רואה". "יש לי רעיון", אמרה נועה, "אולי האבן הכחולה תגיב לנוכחות האבן של רוחמה והאור שלה ישתנה כשתתקרב אליה". יהודה העיף מבט מעריך בנועה, "מלכתחילה סוכם שאת החכמה בחבורה הזו". "זו אחותך..." נועה שלחה אל רוחמה מבט רך, "היא רואה דברים אחרת וזה משפיע עלי". רחל דיברה אליה, "עמוקה נפשך וטהורה... זכתה רוחמה שתהלכי לצדה". נועה זעה במבוכה. "קדימה, כדאי אולי שתעצמו שניכם את העיניים ותתרכזו. אני אוביל אתכם ואסתכל אם יש שינוי באבן". רוחמה ויהודה עצמו את עיניהם והחלו פוסעים לאורך קירות המערה כשנועה אוחזת בידיהם ומכוונת אותם. צעדו באיטיות לאורך עיגולי החימר. לפתע נחלש אור האבן הכחול ופעימתו חדלה. "עצרו!" אמרה נועה בהתרגשות והשניים פקחו עיניהם. רוחמה התבוננה בעיגול החימר שלידו עצרו, והחלה בוחנת בדקדקנות את הסימנים שעליו, "אני לא מבינה מה כתוב", אמרה והפנתה ראשה לעבר רחל, "האשה בפנים?" רחל קרבה והביטה בסימנים על עיגול החימר. "את יודעת לקרוא מה כתוב?" נדהמה רוחמה לגלות כי רחל ממלמלת לעצמה מילים. רחל הנהנה. "אז תגידי, למה את ממתינה?" רוחמה התפרצה לנוכח שתיקתה של רחל. רחל העבירה ידה בעדינות על האותיות, "תוארה של האישה חרוט כאן, ושמה". "והאבן נמצאת עליה? זה מה שאמרת קודם". רוחמה בערה בחוסר סבלנות. רחל דממה. רוחמה התנשפה בחוסר אונים. "בוא", פנתה למשה אשר ניצב כל העת כשהוא מתבונן במתרחש אך שומר על ריחוק, "תעזור לי. רצית לשבור אחד, אז תשבור את זה". משה קרב בהיסוס אל עיגול החימר כשהוא אוחז באת. רוחמה ויהודה התרחקו לאחור. משה התייצב, הניף את האת בשתי ידיו, והנחיתה בכל כוחו. קול נפץ נשמע וחור גדול נפער... יהודה ורוחמה זינקו לפנים. "קשה לראות", אמר יהודה והם החלו מסירים בזהירות את שאריות מכסה החימר. עד מהרה נגלה כוך צר כמידת אדם, והחמישה ניצבו מביטים בגוף אדם השוכב מכוסה בבד לבן. "אין אבק", אמר יהודה בקול רועד. "זאת האישה, נכון?" פנתה רוחמה לעבר רחל. "אמרת שיש לי קשר אליה". "ראשיתך בה", השיבה רחל, מעוררת יראה בעוצמה שעלתה ממנה, "וברוחך טמון זיכרונה". רוחמה הביטה ארוכות בדמות המכוסה, "אני לא יכולה לגעת בה", לחשה ליהודה. בהיסוס רב הכניס יהודה את ידו והחל מרים את הבד הצחור. משב ריח הגיע אל נחיריהם, צח וטהור, ועמו ניחוח זר שכמו מגיע ממרחקים שלא ידעום. משך, והבד החליק ונפל לצד הדמות השוכבת. זעקה נמלטה מפי רוחמה כשהתגלו אחורי הגולגולת החשופים. "צריך פנסים", אמר יהודה, "חשוך בפנים". נועה ומשה קרבו אל הכוך והאירו לתוכו בפנסיהם. על משטח הסלע התגלה שלד שוכב על גבו כשידיו מונחות בצדי הגוף. עצמות השלד בהקו לנגד עיניהם. "הביטו!" הצביעה נועה בהתרגשות. יהודה שלח יד ואחז בעדינות בשרשרת זהב אשר התפתלה בין חוליות הצוואר והצלעות החשופות. משך בזהירות והשרשרת התרוממה מגלה בקצה אבן קטנה ועגולה. נועה כיוונה את אלומת פנסה והאבן השיבה בניצוץ אדמדם. "האבן שלי", לחשה רוחמה. בעדינות ובזהירות רבה הרים יהודה את הגולגולת, העביר מתחתיה את השרשרת ושחררה. רוחמה לקחה אותה מידו והחזיקה אותה למולה. האבן החלה פועמת באור רך. משה ונועה נרעדו למראה הזוהר האדום שהשתקף בעיניה, וחשו כיצד מציפה אותה ואת חלל המערה ריגשת מסתורין. קרבו לרוחמה כמבקשים ליטול בה חלק. דשדוש רגליים נשמע לפתע, ועוד בטרם הספיקו לנוע נכנסה יסמין במרוצה אל המערה ומיד אחריה יואב המתנשף במאמץ. "ידעתי שאמצא אתכם כאן", הכריזה יסמין בחדוות ניצחון, "לא היה מסובך להבין להיכן נעלמתם". "יסמין מאוד כועסת", אמר יואב בהבהרה, "היא חושבת שסדרתם אותה". מבטו חלף על פני המערה, "אוף", התפרץ בהתלהבות, "מה זה המקום הזה!?" "אחר כך". כיבתה יסמין את התלהבותו, "קודם יש לי עניין לגמור כאן". "אני מצטערת על מה שעשינו לך". דיברה רוחמה, "הייתי חייבת להגיע לחדר הזה לפני כולם... יש פה משהו שהוא שלי". הוסיפה לאחר היסוס קל, כשהיא מרימה את השרשרת שבידה. יסמין הביטה באבן בחוסר אמונה. "איפה מצאת אותה?" רוחמה הטתה ראשה אל עבר הכוך ויסמין נעצה עיניים מבועתות בגולגות הלבנה. עיניה סקרו את החדר קולטות לראשונה היכן היא נמצאת. יואב קרב כמבקש לגונן עליה אך היא דחפה אותו בידה. "קראתי את הסיפור שלך. את המרפא קברו במערה כזאת." "שוכן צדוק לא הרחק מכאן. מקום משכנם האחרון של בני היישוב הוא, ואת שהבאת אותנו לכאן." עזות קולה של רחל הדהימו את יסמין והיא פנתה לעברה כמבקשת להתקיפה. רחל הביטה בה בעיניים טובות. "שליחה היית עבורנו ועתה הגיעה זמנה של האמת להתגלות." רוחמה ניצבה אחוזת תדהמה. "מה שכתבתי לא היה אלא סיפור, מקום מפלט ברגעים בהם עלתה בי עצבות שלא יכולתי להכיל." משה התערב לראשונה, "על איזה סיפור היא מדברת? ומה כתוב שם?" יהודה זע ממקומו, "זה סתם דברים שרוחמה כתבה לעצמה. מראות שהיא דימיינה והתחברו בסוף לסיפור." רוחמה פנתה אליו בהבעת מצוקה, " אמרת שהם יפים ואני מוכרחה להמשיך, כתבתי את הסוף ממש לפני שירדנו למחנה." פני יהודה התעוותו, "כנראה שהם היו יותר מכך, אם אנחנו פה." יסמין זינקה לפנים, "אתם חושבים שאני מטומטמת?..." ידה נשלחה והאבן האדומה החליפה בעלים. רוחמה זעקה שעה שיסמין התרחקה כשהיא אוחזת בידה את השרשרת. "די מהר הבנתי מה עשיתן לי." יסמין ניצבה במרחק ביטחון, מתבוננת ברוחמה במבט מתריס. "הסיפור שלך לא מעניין אותי. האבן הזו היא שלי, וככה כל מה שנמצא במערה. אני גיליתי אותה, ולאף אחד אין זכות לקחת מה שיש בה חוץ ממני". רוחמה הסתערה בזעם לעברה מנסה לחטוף מידה את השרשרת. זו נשמטה וצנחה נעלמת באפלולית הרצפה. הניצוץ האדום של האבן הבהב לרגע ונעלם. "איפה היא?' צווחה רוחמה בנהמת כאב. יסמין אחזה בחולצתה של רוחמה סובבה אותה בתנופה והטילה אותה אל הקיר הסמוך, "לא גמרתי אתך", סיננה, "עוד תצטערי על שהגעת לכאן". ראשה של רוחמה פגע בקיר הסלע בחבטה מהדהדת והיא צנחה על בירכיה כשראשה סחרחר. יסמין רכנה והחלה לחפש אחר השרשרת. "כאן", אמרה רחל והרימה את ידה האוחזת באבן. מהירה כברק השתלחה יסמין לפנים. רחל נעה ממקומה ויסמין מצאה עצמה נחבטת בקיר המערה. "השרשרת אינה שלך, ואף משל רוחמה איננה". יסמין ההמומה הביטה בתווי הכוח שהופיעו על פניה של רחל והתאבנה במקומה. "תאמר האבן דברה", המשיכה רחל והושיטה לפנים את כף ידה ועליה האבן, "יבוא כל אחד ויאחז בה באצבעותיו, לזה אשר תיעתר שלו היא..." אור האבן נעלם לחלוטין והיא דמתה לחלוק נחל אטום. רחל כיוונה את מבטה לעבר משה. קרב ונגע בהיסוס באבן. דבר לא אירע והוא נסוג לאחור. מבטה של רחל פנה לנועה והיא התקרבה. "לא לדאוג, היא לא שלי". חייכה לעבר רוחמה וזו השיבה בחיוך רפה. האבן נותרה אטומה. יואב התקרב באיטיות ובעיניו ניצוץ שלא היה בהן מעולם. התבונן באבן ארוכות ושלח ידו לאחוז בה בעדינות. "כה יפה", אמר בלחש, וזוהר אדום רפה עלה באבן כתגובה לדבריו. רחל הרתיעה ידה בפליאה. "השייכת האבן לך?" שאלה וקולה רך כקולו. "מגינה הייתי", אמר יואב, ולא ידע מהיכן מגיעה תשובתו. אור האבן נמוג ונעלם. רחל העבירה את מבטה אל יהודה והוא קרב אליה. אחז באבן והניח לה לנוח על כף ידו. כמהסס החל עולה האור האדום מתוך האבן. תחילה רך ובהיר, ואחר קורן ולוהב. קרניים אדומות פרצו והציפו את חלל המערה. האבן הכחולה על חזהו של יהודה החלה אף היא לזהור, וכותלי המערה ברקו שעה שאורות אבני החן השתלבו זה בזה, יוצרים מרקם אשר כישף את עיני הנערים והנערות שניצבו אחוזי יראה במרכז המערה, יסמין שנותרה כלואה בזעמה חשה אף היא כיצד האור מרכך את כעסה ומעלה בה המיית געגועים ושקט. עיני רחל בערו כשתי אבוקות. נעצה מבטה ביהודה, "שלך האבן", אמרה. " דורות רבים ביקשה אחריך... והאבן הכחולה משל רוחמה היא. הוחלפו האבנים לפני ימים רבים ועתה הגיע המועד להשיבן למקומן". יהודה הביט בערגה באבן הכחולה הזורחת על חזהו. אחר הסיר את השרשרת מעל צווארו ומסרה לרחל. "הרכינו ראשכם". הורתה רחל. רוחמה קרבה אליה ורחל ענדה על צווארה את שרשרת הזהב עם אבן החן הכחולה. אחר סבה לעבר יהודה וענדה לו את השרשרת עם האבן האדומה. האבנים קרנו באור רך ואחיד, שוקטות ורוגעות. עיניה הלוהבות של רחל התייצבו למול רוחמה ויהודה. "הכינו עצמכם", אמרה בקול שקט, "סערה עומדת להתחולל." השניים ניצבו זה בצד זה ועיניהם גדלות בחרדתם. קליפות זיכרון החלו נפרמות... ומאורעות של פרידה ושיבה לחיים עלו חולפים מול עיניהם עת גוללו סיבובי חייהם לאחור. עצמו את עיניהם לעצור את המראות ולא הסתייע בידם. אנקה פרצה מפיה של רוחמה בחזותה ברגעי מותה... ויהודה זעק בראותו את מנהרת לידתו לפניו שוב ושוב. ראתה רוחמה את פרחי השרך הסוגרים על גופה בחדרה בארמון, והלהט בירכה הופיע כשטיפס יהודה אל מיטתה ונשכב לצדה. ...נאנק יהודה בכאב. מקום החץ בער, וזעקתה של רוחמה נשמעה עת כבה מבטו ופני הנסיכה נמוגו מלפניו. "שובו". אמרה רחל אחרי עת ארוכה לאין קץ בקול חד, והשניים פקחו לאיטם את עיניהם. רחל ניצבה למולם זקופה, עוטה הוד והדר. את כפות רגליה סבבו גבעולי השרך שבקעו מקרקע המערה, אוחזים ומטפסים במעלה שוקיה. בצבעי אדום וכחול עלו פרחיהם וריחם העדין והמשכר נישא בחלל המערה. רוחמה הוצפה באהבתה ליהודה. חשה בדמעות הזולגות על לחייה, וכאב פרידתם רבת הדורות הלם בה בכל כוחו. יהודה סקר את פניה בעיניים מלאות בערגת השנים שחלפו, לבו גועש בשפעת אהבתו. פסעה לעברו, טומנת את ראשה בחזהו והוא סגר סביבה את זרועותיו והצמידה אליו בכל כוחו. כל שנכלא בגופם הבקיע כאשד עצום. ברקי תשוקה חלפו באבריהם והם תרו באצבעות זה את פניו של זה כמבקשים לממש את אהבתם. התירו הגבעולים חרש עצמם מעל רגלי רחל, ירדו לקרקע, ונעו סוגרים מעגל סביב השניים הניצבים חבוקים. יהודה הצמיד את שפתיו לשפתי רוחמה והיא עצמה עיניה, נעתרת ונמוגה בעוצם אהבתה. השאר הביטו בהם, חשים בכל גופם את כוח אהבתם ותשוקתם. "אתם אח ואחות!" פרצה קריאה מפיה של נועה כנגד רצונה. יהודה נרעד, ורוחמה פקחה עיניה להביט בהם. באיטיות... כה גדולה עד כי בתחילה לא ניתן היה להבחין בכך, החל גופם מתרחק. לבסוף ניצבו נפרדים, עיניהם כלות ומוחם מתעטף בחרדה. "אוהבים אנו", אמרה רוחמה, "מקדמת הימים". יהודה ניצב בשתיקה. "את שביקשנו כל חיינו מצאנו, ודבר לא יוכל לעצרנו עתה". המשיכה רוחמה כמבקשת לשכנע את עצמה ואת האחרים. לאיטו נע יהודה, פניו מתכווצים בכאב. "לא ניתן", אמר. רוחמה פנתה לעברו בתחנונים, "איש לא ידע עלינו, ואלו שכאן לא יגלו". סבבה והעבירה מבט מפציר בעומדים מולם. נועה ניצבה בלא לומר דבר. במוחה של יסמין היו רק בלבול וסערה. "אני לא יודעת מה קורה לכם", התפרצה, "אתם מטורפים... ". רוחמה הסבה את מבטה לעבר משה. זה הוריד את ראשו כמתחמק. מגרונה של רוחמה בקעה אנקה, "מה נעשה?" פנתה ביאוש לרחל. "כך נקבע", השיבה רחל וקולה אינו מכיל דבר, "כי יפגשו מעגלי אהבתכם בחייכם אלו". "אבל אנחנו אח ואחות". אמרה רוחמה בקול שבור. "בידכם היא". השיבה רחל. רוחמה פנתה לעבר יהודה אשר ניצב דומם, חסר אונים בשבי רגשותיו. גבעול נע בעדינות כורך עצמו סביב רגלה של רוחמה. רכנה להביט בו, והוא עלה וטיפס באוויר נע למולה כמרקד. "התאמר לי מה אעשה?" שאלה אותו בלב קרוע, והגבעול נכרך סביב ידה המושטת אליו. עצמה את עיניה ומראות עלו במוחה. מעגלי חיים וכאב... דמויות הנעות לעולם בחיפוש אחר חלקן החסר, עיניהן זועקות וגופן דואב בייאושן. סבבו חייהם, והדמויות עלו ונעלמו פעמים אין ספור עד אשר הותווה הגלגול האחד... וחזות פניה, שקטות לראשונה, התייצבו למולה. פקחה רוחמה את עיניה והביטה ביהודה, "הצמח הראה לי מעגל חיים נוסף בו נפגש. אך הוא רחוק עד מאוד... ואיני יודעת מתי יתגלה". יהודה ניצב ללא נוע, גופו רפה ועיניו שמוטות. "מה אם נחליט לממש את אהבתנו בחיינו אלו?" שאלה רוחמה בקול נמוך. יהודה לא השיב. רוחמה נשאה את מבטה כמחפשת ישועה. נתקלה בפני משה וחשה בכאבו, "אני מצטערת", אמרה ברוך, "תגיד לי אתה מה עלי לעשות?" "אמך תשמח בודאי לחסוך את החתונה". ניסה להתבדח ורוחמה נזכרה לפתע באמה. ידו של יהודה נגעה בזרועה ברכות. "איני יכול", אמר. רוחמה ניצבה שעה ארוכה מביטה בו וממאנת לוותר. לבסוף קרבה והתכנסה לבין זרועותיו. הוא חיבקה, טומן ראשו בצווארה ושואף אל לבו את ריחה. "מה יהיה עלינו?" לחשה. יהודה לא השיב דבר. יחסו לרוחמה כאהובה היה תמיד משחק ואמת כאחד. ינק ממנה אהבה ושמחה אך נע בעולמו וחי בנפרד ממנה. לא ניתן, לחש לנפשו, לא ניתן, חוקי הבריאה כוננו מרחקים וגלגולים והוא לא יוכל לעקוף. את שנגזר עליהם יקבל, ואם ברצון הרוח יהיה לאחדם ימתין עד שיסוב הגלגל ויאפשר זאת. בכוח שלא ידע כיצד הצליח לגייסו התיר את חיבוקו והסיר מעל רוחמה את זרועותיו. זו נסוגה כחשה בנחישותו. עיניה פנו לעבר נועה. ידידת אמת, זו שהלכה אחריה בלא לשאול דבר, "מה תאמרי? ידידתי, אחותי". נועה הישירה את מבטה, "חובה עלייך לוותר", אמרה, "לא נועד הסיבוב הזה לאיחוד אלא למפגש והיזכרות. אולי חייבים בפרידה נוספת לפני האיחוד." "הנכון הדבר?" פנתה רוחמה בתחינה לרחל, "האם יקרבו יסורי ידיעתי את המועד בו יתאפשר המפגש השלם?" רחל הביטה בה בעיניים רכות ושלוות, "איני יודעת. אך רואה אני דרך בה נגזר עליכם להלך. שובי לביתך ולחייך." "איך אשוב לחיות כרגיל?" רוחמה הביטה בה במבט חרד, "האם יהיה עלי כל חיי להסתיר את רגשותי תחת מעטה שקר ומסתור?" "לא יחידה את באהבתך שאין לה מימוש. תבנו חייכם זה בצד זה, ועם השנים תשקוט נפשכם תחת חיי המעשה." קולה של רחל אשר היה רך לבש חזות נוקשה וחדה. משה דיבר, "אני אהיה אתך. הרי רק אתמול אמרת לי כמה את שמחה שאנחנו ביחד." רוחמה הביטה בו בכאב, "אתה תהיה מוכן לחיות איתי ולהסתפק בפירורי אהבה?" "עם הזמן הפרורים יהפכו לעוגה שלמה", ניסה להתבדח, "יש בך מספיק אהבה לשנים, ואולי גם אני מחובר לסיפור בתוכך." רוחמה קרבה וליטפה בעדינות את פניו, "לא יהיה לי קשה להיות אתך, אבל אהבתי הגדולה תהיה תמיד ליהודה." "נחזור הביתה. אולי תצליחי בסוף לשכוח, ואני אהיה שם בשבילך." רוחמה הביטה בו בהכרת תודה, "מי יודע? אם תמשיך להיות כל כך מתוק בסוף יתברר שזה אפשרי." יסמין נעה לפתע, "כשקראתי את הסיפור חשבתי שכתבת אותו על משה." רחל פנתה אליה, "רגישות רבה יש בך ואם תסירי את ציפוי הסכלות, אהובה גדולה תוכלי להיות." יסמין הסתכלה בה רגע ממושך שוקלת אם קיבלה עלבון או מחמאה. יואב נעמד בצדה. העיפה בו מבט ודחקה בידידות מרפק בצדו. יהודה קרב לרחל, "תמיד אהבתי את רוחמה מעל מה שמותר. עכשיו יהיה עלי לשמור מרחק ואיני יודע אם אוכל לעמוד בכך." "כאבן המתגלגלת תהיה. תסובב בעולם לבקש מנוחה, ועם הזמן ידהה הכאב וחייך ינועו אל מקום של שלווה." קולה של רחל שפע עדנה ויהודה שלח ידיו וחיבקה, "ידידת אמת היית לי, מאז ועולם. אם תשמרי עלי אדע כי הדבר אפשרי." החבורה ניצבה דוממת, איש איש מעכל את שארע וחושש מפני העתיד לבוא. רוחמה שברה לבסוף את השתיקה. "אז פשוט נצא מכאן ונחזור למה שהיה?" "יסייעו בידיכם", השיבה רחל, "אך תחילה יוחזרו האבנים אל מקומן". רוחמה היססה רגע קט ואז נשאה ידיה והסירה את אבן החן. עלי השרך הסמוכים לרגליה נעו ברשרוש, והיא כרעה על ברכיה והניחה את האבן הכחולה על אחד הפרחים. הגבעול הדק התפתל מסביב לשרשרת והחל נבלע לאטו בקרקע. "אל קברו של צדוק ישיבנה, ושם תמתין עד לבוא המועד בו תשובו ותפגשו". נשמע קולה של רחל. יהודה התקרב אל הכוך שבו שכבה הנסיכה. הרים בתנועה זהירה את הגולגולת החלקה, והניח לאבן האדומה לצנוח אל המקום בו היה לבה. רוחמה נעמדה לצדו, אחזה בעדינות בבד הצחור וכיסתה את שלד הנסיכה. "בחלומותייכם תופיע ", אמרה רחל מאחור ברכות, "וחייה טמונים בלבכם". יהודה עצם את עיניו. חש באצבעות צדוק הנסגרות לאטן, והביט באור הכחול ההולך וכבה עד שנעלם. עיניו נפקחו והוא הביט ברוחמה בצער עמוק, יודע כי הושלם מעגלם זה ושוב לא ניתן להשיב. רוחמה הישירה עיניה למולו, ויהודה הבחין בהשלמה העולה בהן, כובשת ומחזירה מעט מהמבט שהכיר כל חייו. "ישובו חייכם לנוע במסילתם..." אמרה רחל. צליל דק וחרישי עלה בחלל המערה, מתחזק והולך. ערפל ירד כמסך על נפשם של הנמצאים בה, וגופם רפה וצנח על הקרקע. גבעולי השרך טיפסו סביב לאיברי הנערים והנערות השוכבים והם נישאו אל מחוץ למערה. שם הונחו בתנועה רכה על הקרקע ורוח חרישית ריחפה מסוככת מעליהם. רגע קט השתהו הגבעולים כנפרדים מהם, ואחר סבבו ונעלמו. השחר עלה וקולות רחשי המחנה העירו את השוכבים משנתם. "מה קורה?" התעורר ראשון יואב כשהוא מביט מסביב בתימהון, "מה אנחנו עושים פה, איך יצאנו מהמערה?" האחרים התעוררו אף הם והביטו בבלבול איש ברעהו. מקום המערה היה מכוסה בסלעים ועפר ולא ניכר כל סימן לציינו. האבן שסימנה את הפתח נעלמה. רוחמה התיישבה בגוו זקוף. השמש עלתה זורחת מאחוריה, מציתה הילה סביב רעמת שערה. משה הביט בה ארוכות. "את מסתירה לנו את השמש". אמר, וקרב לחבקה. יהודה העיף בהם מבט והסב את עיניו. "השתכרנו כנראה..." אמר לפתע יואב, "אולי עשינו מסיבה ושתינו יותר מדי". יסמין קרבה אליו, "היתה מסיבה", אמרה בעדינות בלתי צפויה, "תודה שארגנת לי אותה." יואב הביט בה מופתע ומאושר. "היינו במערה, אני חושב", המשיך יואב בהיסוס, "נדמה לי..." נועה הביטה בו וגיחכה, רוחמה שלחה מבט חם ביסמין, "אולי יותר טוב שהוא לא זוכר". נועה רחרחה באוויר. "העמידו את הקפה על האש. מה דעתכם שנלך לשתות? "אני הולך להעיר את ירדן", אמר יהודה, "אם אני לא חוזר סימן שנשארתי לוודא שהיא לא תיפול מהמיטה". חייך קלות, אך בעיניו שכנה עצבות שנדמתה כאופפת אותו מכל עבריו. השאר נעמדו על רגליהם ופנו ללכת לעבר אוהל המטבח. רחל נותרה לבדה, פניה אל מול השמש העולה. הפכה את ידה באיטיות והתבוננה בסקרנות בציור הפרח משולש העלים אשר נחתם בשורש כף ידה. השיח הקוצני לצדה רשרש והיא השפילה את מבטה לעברו. פרח כחול עלה והבקיע מבין עליו המחודדים. שלחה את ידה וקטפה את הפרח, מקרבת אותו אל נחיריה ושואפת את ריחו. שלווה פשטה בה והרגשת צלילות. חייכה ברכות ופסעה בעקבות השאר אל עבר סיר הקפה המבעבע ברתיחתו.