פרק ג' (ישראל)
בבוקר חזרה אלי תחושת המועקה. אריקה לא ניסתה לשכנע אותי והדבר רק הגביר את הרגשת הדכדוך שאפפה אותי. ביקשתי להיות לבדי, אך חששתי לפגוע ברגשותיה של אריקה.
תמר סייעה לי בלי ידיעה.
"תצטרפי אלי," אמרה לאריקה, "אני חייבת לסדר דבר מה ואחר כך יהיה לי זמן חופשי. נטייל בעיר ונמצא בית קפה לשבת בו."
ראיתי שהרעיון מצא חן בעיני אריקה ומיהרתי להוסיף, "אתן יודעת מה? אולי ניפגש לארוחת צהריים במסעדה של הסינמטק. זה מקום יוצא מהכלל." הפניתי דברי לאריקה, "הוא נמצא באחד המקומות היותר יפים בירושלים."
"ומה תעשה אתה?" שאלה תמר.
"אשאר בבית ואחר כך אולי אלך גם אני לטייל."
אריקה היתה שלווה. יכולתי להבחין בכך לפי נינוחות גופה. חששותיי נרגעו, היינו בסדר. מה שאחליט אריקה תקבל.
הן יצאו. רמי הלך לעבודתו עוד קודם לכן ואני נותרתי לבדי בדירה. הנחתי את התקליטור החדש של יהודית רביץ והאזנתי בתמיהה לקול שנדמה היה לי כי השתנה לגמרי. משהו עבר עליה, חשבתי. היא שרה על חתול שנעלם ועל ציפור שנכלאה בחדרו של ילד. אהבתי במיוחד את המקומות בהם נבלעו הכלים וקולה פרץ לבדו.
השיר האחרון בתקליטור הסתיים. געש המחשבות שב והשתלט עלי. התחלתי סובב בחדר בחוסר מנוחה. אולי אצלצל לרוחמה? נראה אם מצאה משהו חדש בנוגע לספר. היא גם תשקיט אותי, קול השפיות וההיגיון.
הטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת. "ראובן," שאג קולה של רוחמה, "מה שלומך?"
"אה...אה..." גמגמתי מנסה להתאושש מצירוף המקרים.
"על מה רצית לדבר אתי?" קטעה אותי.
"איך ידעת שאני פה?" הצלחתי להשיב את קולי.
"חברה שלך, תמר, טלפנה ואמרה שאתה רוצה לדבר אתי. היא נתנה לי את המספר."
אריקה, חשבתי בהכרת תודה, היא ידעה שאזדקק לרוחמה וביקשה מתמר להתקשר.
"איך מתקדמות ההכנות לחתונה?" סקרנותה של רוחמה לא ידעה גבולות.
"עוד לא החלטנו בדיוק על כל הפרטים. בקרוב כנראה. מה עם הספר?" החלפתי נושא, "משהו חדש?"
"האמת שחיפשתי אותך עוד אתמול, השארתי הודעה על המזכירה. יש דווקא התפתחות. נתתי לשני סטודנטים שלי לשבת על הארכיון והם מצאו משהו מעניין מאוד."
"כן?" הסקרנות הציפה אותי.
"אתה יודע שאריקה מצאה מאד חן בעיני?" היה שמץ התעללות בקולה של רוחמה, "גם גדי רוצה לפגוש בה אחרי כל התיאורים הנלהבים ששמע ממני."
"יופי," אמרתי, "מה הדבר שהתגלה?"
"שני חרסים נחשפו לא מזמן באותו אזור. את האחד המתרגמים מכנים, 'בן הנביא' ואת השני 'השבט הנעלם'. הסטודנטים הביאו לי את תצלומי הלוחות והתרגומים. קראתי אותם אתמול."
"נו?" הייתי אחוז בסקרנות עצומה.
"אז מתי אתם באים אלינו?" הפעם היתה הנימה הנבזית גלוייה לחלוטין.
"רוחמה, אני אספר לכולם על החור שהיה לך במכנסיים בקורס האכדי. אני מזהיר אותך. הבטחתי שנבוא אליכם מוקדם ככל שניתן. עכשיו אפשר לשמוע מה היה כתוב בלוחות?"
"מה דעתך שבמקום לשמוע בטלפון תבוא לפה ותעבור על הצילומים של הלוחות בעצמך? אשב אתך עליהם." הוסיפה בפיתוי.
השתתקתי. רציתי מאוד לראות את הלוחות, ואף נראה מפתה לנסוע באוטובוס ולחשוב בשקט על כל המתרחש. "בסדר," אמרתי לשפופרת, "אהיה במכון בעוד כשעתיים וחצי."
"נהדר." כמעט שמעתי את חיוכה של רוחמה.
שקלתי כיצד להודיע לאריקה ותמר ולבסוף צלצלתי לסינמטק וביקשתי כי יודיעו להן לכשיגיעו.
ליתר ביטחון כתבתי פתק גדול והצמדתי אותו לקומקום שעל הגז.
שלוש שעות לאחר מכן פסעתי במסדרונות המכון לתרבויות המזרח הקדום. הנסיעה באוטובוס לא סייעה לי לארגן את מחשבותיי. נרדמתי כשראשי נוטה אל החלון, מה שגרם לי להניע בלא הפסקה את צווארי בניסיון לשחרר את השרירים שהתכווצו.
רוחמה היתה בחדרה ואני נכנסתי מבלי לדפוק.
"היי." נפנתה לעברי בבהלה.
רכנתי אליה, "שלום רוחמה." אמרתי בקול נמרץ.
"איזה מצב רוח." התרחקה ממני מעט, "אתה אמור להיות בדיכאון טרום נישואים."
"אחר כך הנישואים, עכשיו אני רוצה לראות הלוחות."
רוחמה שלפה שני דפים מהערמה על שולחנה, "תחילה תקרא את אלו."
התיישבתי וקרבתי את הדפים:
לוח 'השבט הנעלם'
מס. קטלוגי: 797898
תאריך משוער: 2800 לפני הספירה.
תאריך הגילוי: 21.7.73
מקום הגילוי: אתר החפירות אל רושמני, מחוז גורדני, עיראק.
תרגום: ד"ר פילפ נרד, המחלקה להיסטוריה, אונ' סורבון, צרפת.
תקציר (מצרפתית):
סוחר חיטים בשם ארונבעל מבקש להודיע למגדלי חיטה כי הדרישה לחיטים גדלה והוא מוכן לקנות כמות כפולה מזו של השנה הקודמת. החרס מופנה אל בן אחיו שחי בעיר שעל גבול המדבר. הוא יודע כי יקשה עליו לאתר את מגדלי החיטה השייכים לשבט המתגורר במקום נסתר בתוככי המדבר, אך למרות זאת הוא דוחק בו לחפשם ולהעביר את בקשתו כיוון שמדובר ברווחים נאים עד מאוד.
התבוננתי בתארוך, 2800 לפני הספירה, מקום מציאת החרס היה בסמוך לשרידי העיר שנחשפו באל רושמני. זה בהחלט היה בתחומי התקופה והאזור. הדף המצורף מאחור, התרגום המלא, היה כתוב בצרפתית. רוחמה התבוננה בי במבט מתנצל, "לא הספקנו לתרגם." עברתי לתרגום החרס השני. התיארוך היה 2300, חמש מאות שנה מאוחר יותר. לא היה תקציר ואני קראתי ישירות את התרגום המלא: "על אבי מדבר אנוכי... על הנביא אשר נשא דברו לפני תושבי העיר ושועיה... על המים אשר יגאו לשטוף את העיר ועל אימה אשר יחזו בה העומדים ביום ההוא. לגזרים קרעו את בשרו ועופות המדבר נשאו עם את איבריו...מנוחה... וגדולה תהיה לפניו ביום בו ידעו אויביו את האל אשר דברו נשא..." חשתי מהלומה בחזי. התרגום המקוטע הכה בי כפי שאירע לי בעת קריאת הספר. נשאתי את עיני, רוחמה התבוננה בי במבט סקרני. "אין פלא שלא מצאנו דבר נוסף על בני השבט," אמרתי, "הנביא שהיה גם הסופר שלהם נרצח." רוחמה אמרה, "יש בחרסים תמיכה מסוימת במה שעולה מהספר." ידעתי שעלי לשמוח, רוחמה מאשרת, במעט היסוס, את אמיתות הספר. בכל זאת היתה בי הרגשה לא נוחה. ניסיתי לאתר את מקורה ומצאתי שעלתה מתיאורי העינויים שעבר הנביא. "קרעו את בשרו..." יכולתי לראות בעיני רוחי את רבי הטבחים מקפידים בשימת לב על הארכת חייו שעה שקצצו וקרעו את איבריו. הלב בוודאי נותר אחרון שכן נחשב מקום משכנה של הנפש. נהגו לשבור תחילה את חוליות העורף כדי למנוע את בריחת הנשמה, ואחר לדלות את הלב ולשמרו בכלי מיוחד. מעניין אם עשו זאת לכוהן. הכלי שבו היו מניחים את הלב היה עשוי אבן שחם אשר נחשבה חזקה מכל אשר קיים. "ודאי סבל מאוד." אמרתי לרוחמה. חשתי קרבה אל האיש שהמית את עצמו בעבור אמונתו. רוחמה הביטה בי במבט רך, "הוא לא היחיד שמת מוות אכזרי באותה תקופה." אחר הרימה את הדפים, "יהיה צורך להכין הגדלות של צילומי הלוחות בספר ולעבור על התרגומים. נבדוק אם מצוינים שמות תואר זהים בקרב אנשי השבט ומגדלי החיטה ותיאורי הכוהן והנביא." התלהבותה גברה, "יש פה מספיק חומר לעבודת דוקטורט. אתה תתיישב לכתוב הצעת מחקר ראשונית. אני אדאג לדחוף אותה. נתחיל בשתים עשרה הלוחות שבספר ונרחיב לפי מה שיתגלה. אתה יודע שבסופו של דבר תהיה חייב לראות את הלוחות המקוריים." התלהבותה החלה להדביק אותי. "נפנה לקרן פולברייט," אמרתי, "הם מספקים מימון לנסיעות מחקר." "כן," רוחמה חייכה באושר, "הם גם חייבים לי טובה, ישבתי בשנה שעברה בוועדת המלגות שלהם." "הבן כותב בהקדמה שהלוחות נמצאים אצלו. ייתכן שיהיה קשה לשכנע אותו להציגם." "לאט, לאט." רוחמה התיישבה בכיסאה, "תחילה צריך לעבור על התצלומים. והפעם בלי סנטימנטים," הוסיפה בחדות, "אתה חוקר אדוני, ולא מיסטיקן רומנטי. תתנער מהשטויות ותתחיל לעבוד. הנה," שלפה את הספר מתוך הערימה והושיטה לי, "שבועיים אחרי החתונה אני רוצה לראות הצעת מחקר ראשונית. אוף," נאנחה בסיפוק, "המוח שלי מתעורר סוף סוף לקראת עבודה אמיתית. הפוליטיקה והניהול כמעט הטביעו אותי." הבטתי בה בחיבה. נכון שהניהול גוזל את רוב זמנה, אבל חסר לזה שינסה לקחת אותו ממנה. היו כמה ואינם עוד. זה כוחה וזו חולשתה, מעולם לא הסכימה לוותר על שעל שליטה שכבשה. "אפשר להזמין אותך לארוחת צהריים בקפיטריה?" שאלתי. בעת שאכלנו אירע דבר מסעדת הסינמטק בירושלים. אריקה סיפרה לי עליו בלילה כשהכנו עצמנו לשינה בביתם של תמר ורמי. המלצר ששירת את אריקה ותמר הפיל בלא כוונה את מנת הבשר שאריקה הזמינה. אחרי שסיים לנקות את הרצפה כרע לפתע על ברכיו וביקש מאריקה מחילה. היא נבוכה וביקשה ממנו בכל תוקף לקום. כשעמד בסירובו אמרה לו לבסוף שהיא סולחת לו ורק אז קם והתרחק. כשסיימה את סיפורה הביטה בי כמבקשת שאסייע. השבתי למבטה, תמה מה עלי לומר, "ומה קרה לאחר מכן?" "מאומה, הביאו לי מנה חדשה וכשגמרנו לאכול שילמנו ויצאנו." "מצוין, אז הכל הסתדר." "אינך מבין? זה מתחיל לצאת גם ממני." "מה מתחיל לצאת?" "האיש היה קשור אלי, הוא הכיר אותי במקום כלשהו." אריקה נעה בחוסר מנוחה, "והאופן שבו ביקש מחילה, אפשר לחשוב שאני מלכה או משהו." "את מלכה, האדירה מכולן." אריקה הביטה בי ארוכות, ידה נשלחה ואחזה בזרועי. "איי!" צווחתי שעה שעשיתי סיבוב באוויר וצנחתי על המיטה. אריקה התיישבה בכל כובדה על חזי, "אתה משוכנע?" ראשה היה רכון מעלי ואני הבטתי בעיניה ושאלתי את עצמי אם ייתכן בכלל ספק בכך. "קיסרית לפחות, תודה רבה." אריקה העבירה רגל חטובה מעל לראשי וגלשה לצדי. פניה הרצינו, "ואתה, לא קרה לך דבר דומה? הפגישה עם אלנדיל במערה לא פתחה אצלך דבר חדש?" "לא," אמרתי בכעס, "היא לא פתחה דבר, רק הגדילה את הטירוף של מה שקורה לנו." אריקה נאנחה, "טוב, לפחות גילתם את החרסים." "החרסים הם ממצאים ארכיאולוגים," אמרתי, "והדרך לטפל בהם היא מתוך שיקול דעת מדעי." סיפרתי לאריקה קודם לכן על הפגישה עם רוחמה והתאכזבתי כשלא התלהבה מהרעיון לחקור את הספר במסגרת עבודת הדוקטורט. "רוחמה צודקת," אמרתי, "מה שאירע הוא שהנחתי לעצמי להיסחף אחר הדברים שקרו ואיבדתי את זווית הראייה האובייקטיבית." "דיברת באופן שונה על החרס של בן הנביא." אריקה רכנה לפנים כופה עלי להתבונן בעיניה. מראה הלוח המצולם צף מול עיני, העינויים שעבר הכוהן... זה נגע בי. אריקה צמצמה את עיניה. "חשתי קרוב אליו. חבל היה לי על הכאבים האיומים שעבר. ידי הימנית החלה רועדת. הצמדתי אותה בחוזקה לירך. "מה קורה?" "שום דבר." דחקתי את היד מתחת לירך ונשענתי עליה להשקיט את הרעד. "לא עלו דברים נוספים, מראות, תחושות?" אריקה הפעילה לחץ ואני ביקשתי להדפו. היא הייתה אהובתי, אשתי לעתיד, אך היה שם משהו בתוכי, נוקשה ומפחיד שביקשתי להרחיקו מעלי. מראה של כד עלה לנגד עיני. הוא היה עגלגל בצורתו וקטן מהרגיל. מכסהו היה שטוח והשתלב במבנה הכד עד שכמעט ולא ניכר. "יש כד," אמרתי בשפתיים חשוקות. "איזה כד?" "כד," אמרתי, "טמון בו דבר מה." נשימתי פרצה מגרוני, "הוא עלה לי בראש כשקראתי את התרגום של לוח החרס." אריקה התבוננה בי במבט חודר, "אתה רואה אותו עכשיו?" "כן," סיננתי. "היכן הוא נמצא?" שאלתה הפתיעה אותי, עד עתה לא שמתי לבי לחלל הסובב את הכד. הרחבתי את מבטי. הכד ניצב על כן מרובע עשוי מאבן שחורה במערה שנחצבה בידי אדם. סמלים היו חקוקים על הכתלים וידעתי כי הם אותות אזהרה. השבתי את מבטי אל הכד. האבן היתה מחוספסת ונדמה היה כי אני מבחין על פניה ברטט כמעט בלתי מורגש. אלו הנשמות הכלואות, ידעתי לפתע, שנעקרו ונטמנו לעולמי עד בתוככי האבן. והרטט הוא של כאביהן. עלי להוציאן. תחושת בהילות איומה עלתה בי ואני הושטתי ידי לפתוח את מכסה הכד. דבר לא אירע. היד חצתה את מקום הכד מבלי לחוש במגע. קו בהיר משך את עיני וקרבתי לבדקו. נגעתי בו והוא נצבע באדום לוהב והחל פועם. חום עלה בי והרגשתי כיצד איברי מתחילים להתמוסס. "לך משם." שמעתי צעקה, "לך משם!" זעזוע עבר בי ואחריו זעזוע נוסף. פקחתי את עיני. ידה של אריקה היתה מונפת להנחתת סטירה נוספת. נפלתי לפנים על המיטה. אריקה רכנה מעלי וידיה על שכמותי ועורפי, מלטפות ומעסות. "מה קרה?" סיפרתי. סיננתי את המילים בקושי רב, אך סיפרתי הכל. הרעד בגופי הלך ושכך וכשסיימתי לדבר רפה הגוף ואני התיישבתי. אריקה קיפלה את רגליה והתיישבה למולי, ברכיה נוגעות בשלי. "שמעתי את צעקותיך. את ידעת היכן הייתי." מבטה ננעץ בי, "לא ידעתי היכן אתה רק חשתי בסכנה והצעקה עלתה מתוכי." שתקתי. עיניה הפכו זוהרות, "הרפתקה מופלאה ניצבת לפניך. את הכד עליך למצוא, זו חובתך ואני אלך לצדך." היה במבטה אמון שחדר ללבי ואני משכתיה אלי מבקש לינוק מכוחה. למחרת בצהריים נפרדנו מתמר ורמי. שניהם חיבקו אותנו ליד הדלת. רמי הניח את אצבעותיו על לחייה של אריקה והיא הידקה אליהן את ידה כמתחזקת ממגעו. תמר החלה לבכות, "שטיות," אמרה כשהיא מוחה בחזקה את דמעות, "הלוואי שיכולתי לבוא עמכם. רק שובו שלמים ותבואו ישר לכאן." "נבוא," אמרתי ואריקה הנהנה. באוטובוס לא דיברנו. ישבנו שקועים במחשבות. חשבתי על אמי ועל העומד לפנינו. איני יודע על מה חשבה אריקה. במזנון בעין גדי קניתי נקניקיות ובקבוק גדול של מיץ תפוזים. "אנרגיה." אמרתי לאריקה חלושות והיא חייכה ושילבה את זרועה בזרועי. הגענו למפל כשעה וחצי לפני החשכה. מי הנחל ירדו כמסך בהיר על פתח המערה ואני התבוננתי בקבוצת נערים ונערות שהשתכשכו בעליצות במי הבריכה. העולם נראה צבעוני ומלא חיים, ורק החלל האפל מאחורי מסך המים הפחיד ועורר בי רצון להסתלק. התיישבתי לצד אריקה. "גם ילדי הלאפים צווחים בצורה כזאת?" "יותר חזק." השיבה. שני נערים אחזו בזרועות נערה, הניפו אותה באוויר והטילוה לבריכה. נתזי המים הגיעו אלינו. אספתי באצבעי את הטיפה שנחתה על לחיה של אריקה והכנסתיה לפי. "אני צמא." אמרתי. אריקה שלחה את ידה אל התרמיל והוציאה את הבקבוק שהכינה עבורנו תמר. "כדאי שנשאיר מעט לאלנדיל." אמרתי, "אני מקווה שלא היו לו נדודי שינה בגלל השפעתו." אריקה גיחכה והושיטה לי את הבקבוק. לגמתי. ניחוח רך ונעים ליווה את הטעם, שונה מכל שציפיתי. הושטתי את הבקבוק לאריקה. היא לגמה. פניה התעוותו מעט. "מה הרגשת?" שאלתי בסקרנות. "מהלומה, כמו אלכוהול." הניחה את אצבעותיה על הרקות ומיששה בעדינות, "בעיקר פה." לקחתי את הבקבוק ולגמתי. הניחוח היה עדין ובקושי מורגש. "מוזר... אנחנו חשים דברים שונים לחלוטין." אריקה לא הגיבה ואף אני שקעתי בשתיקה. הזמן חלף. נותרנו לשבת מביטים בנערות ובנערים המתלבשים ויוצאים מהמקום. רעש קולותיהם נדם ושלווה החלה יורדת על סביבות הבריכה. אור רך התפשט ונדמה היה שהאוויר מתמלא בזהורי כסף נוצצים. "עוד כחצי שעה תרד החשכה." אמרתי לאריקה בקול שקט. הקרניים האחרונות נעלמו והסלעים הפכו לגוש אפל. הדלקתי פנס והלכתי בראש, אוחז בידה של אריקה. עקפנו את הבריכה וטיפסנו בצדה אל המערה. מסך המים גלש עלינו לרגע קט כשחצינו אותו. קרן הפנס נעה כשחיפשתי אחר בליטת הסלע עליה עמד אלנדיל. גיליתי את המקום אך הוא היה ריק. "נמתין לו." אמרתי בלחש. עמדנו סמוך לסלע שלא להירטב מרסיסי המים. תחושת אי נוחות עלתה בי ובעקבותיה עצבנות. ניסיתי להתגבר עליה. קיבתי מגיבה מיידית למצבי התרגשות והדבר האחרון שניזקקתי לו עתה היה לחץ להתפנות. ניסיתי להירגע בעזרת נשימות ארוכות ועמוקות. לרגע התרפה הלחץ, אך במהרה חשתי את מעי חוזרים ומתכווצים. "אני מוכרח לצאת." אמרתי לאריקה בייאוש. "אנחנו נשארים," היא אחזה בזרועי, "אין חזרה." "זה לא מה שאת חושבת," הרמתי את קולי שעה שהלחץ הפך בלתי נסבל, "אני מוכרח לבית שימוש, אני עומד לעשות במכנסיים." אריקה הסירה את ידה, "עשה את זה פה." קולה התרכך בניסיון לשכנע אותי, "אסור לנו לצאת עכשיו." "אני לא יכול לעשות במערה." הייתי קרוב להתפוצצות. "פה." אמרה בהחלטיות. לא נותר זמן לוויכוח. התרחקתי ככל שיכולתי. הפשלתי את מכנסי וכרעתי נשען בגבי על הסלע. ההתרוקנות היתה באחת, חשתי רווחה מיידית שהתחלפה במבוכה כשהריח התפשט סביבי. חיפשתי אדמה או משהו לכסות. לא היה דבר, סלעים חלקים, טחב ומים זורמים. "ראובן, אתה בסדר?" בקולה של אריקה היתה דאגה. "בסדר גמור." השבתי בחיפזון, חושש פן תתקרב. העפתי עוד מבט מיואש מסביב ואז דחקתי את הכל ברגלי לתוך זרם המים מניח לו לגלוש ולהיעלם אל מחוץ למערה. השתהיתי עוד רגע לשטוף את הסנדל ואת ידי ואחר פניתי לחזור אל אריקה. "עכשיו הכל בסדר," אמרתי בקול נמוך, "את לא יכולה לתאר לעצמך כמה זה לחץ." "גם אני לא הייתי מתנגדת לעשות." אמרה. "אני מבטיח לא להסתכל." מצב רוחי החל משתפר. היא פנתה והתרחקה. ראיתי את ידיה נעות להפשיל את מכנסיה והפניתי בנימוס את ראשי נתקל בלא התראה באלנדיל המגחך למולי. "אייי!" צרחתי בבעתה, ואלנדיל התכופף מחמת הצחוק שתקפו. אריקה נחפזה אלינו מרימה את מכנסיה. אלנדיל הזדקף, "שלום לך היפה בנשים," אמר בנעימות, הסיר את כובעו וקד לפנים. אריקה גיחכה לעברו אני החמצתי פני. מבטו התייצב עלי, "הנכון אתה ללכת? "נכון." אריקה ענתה עבור שנינו. "היודע אתה את שעליך למצוא?" מבטו המשיך להיות נעוץ בי. מראה הכד עלה לנגד עיני, "יודע..." "טוב," אם הבחין בהיסוס בקולי בחר להתעלם ממנו. ידו נעה ושבה עם סיכת זהב בדמות סהר. הוא הושיטה לאריקה, "מתנה היא מאתנו. את עיניכם תפקח עת יעלם האור וחשכה תרד עליכם." אריקה לא אמרה דבר. היא הביטה בסיכה בהבעה מוזרה ואחר ענדה אותה בשימת לב לדש חולצתה. "אף לך יש עמי דבר," אלנדיל שב ופתח את ידו. במכרזה נחה ציפורן זהובה וזוהרת. "קרב את ידך," פקד ואני הושטתי את ידי. בעדינות הניח את ציפורן הזהב על קצה אצבע האמה ביד ימיני. היא תאמה את הציפורן הטבעית כאילו הכינוה על פי המידה. לחץ עליה קלות והציפורניים נצמדו זו לזו. "כוח יש בה," אמר, "להבקיע כל אבן. השתמש בה בתבונה, בבוא שעת מבחן תסייע בידך." התבוננתי בה. הגוון הזהוב הלך ונעלם ועד מהרה הפך צבעה של הציפורן לבהיר ככל השאר. "מי ייתן ותצלח דרככם." מקולו של אלנדיל עלו עידוד וכוח. אורה של הגחלילית כבה וחשכה ירדה על המערה. "מה נעשה עתה?" משום מה דיברתי בלחישה. חשתי גירוי באצבע האמה והעברתיה על קיר המערה. איני יודע למה ציפיתי, אך דבר לא אירע. "מאין מגיעים המים?" "מלמעלה, אני חושב." התקרבתי אל הסלע למולי, השענתי את ידי להתייצב והבטתי אל תקרת המערה. לרגע התגלו המים השוצפים מלמעלה, ואז נהדף הסלע תחת לחץ ידי ואני כשלתי לפנים. "אריקה!..." הספקתי לצווח שעה שגופי צנח והחל גולש במהירות. חשתי בבגדי נרטבים כשזרם המים סחף אותי בתנועה חלקה במורד מנהרה. מאחור שמעתי התנשפות. הטתי את ראשי לאחור, "אריקה?" "כן," שמעתי את תשובתה ממרחק. "אני לא מצליח לעצור, תנסי להתקרב אלי." לא שמעתי כל תשובה אך כשהבטתי לאחור ראיתי כתם בהיר הולך ומתקרב. ניסיתי להאט את מהירות ההחלקה כשאני טופח על המים ומותח את רגלי לפנים. היכן אנו? מהי המנהרה הזו? האם היא חלק ממערכת מערות קדומה שנחפרה באזור עין גדי בתקופת הכיבוש? קיוויתי שהיא מוליכה למקום שאפשר לצאת ממנו. צנחתי לתוך בריכת מים עמוקה. ראשי נבלע במים. בחרדה עצומה הנעתי את ידי מכל כוחי ועליתי אל פני המים. ביקשתי לשאוף אוויר ואז צנח עלי גופה של אריקה והטביעני מחדש. עלינו ביחד כשאני יורק מפי מים ואריקה מגיעה בידיה לייצב את עצמה. "היכן אנחנו?" דיברתי חסר נשימה כשאני מנסה להבחין מסביב. קירות כהים התרוממו מעלינו באפלה כמעט מולטת. הערכתי שאנו בבריכה סלעית שנוצרה בתחתית המנהרה. אריקה שחתה אל דופן הברכה והחלה להקיפה. הבטתי בכתם הבהיר שסבב סביבי ותהיתי כיצד נצא מפה. "אולי צריך לצלול לתחתית?" בלי להשיב סבבה אריקה במקומה וצללה. הבטתי בחרדה בפני המים הכהים והמתנתי לראותה שבה ועולה. לבסוף יצאה, "המים עמוקים מדי. לא הצלחתי להגיע." חייבת להיות דרך יציאה," אמרתי, "הרי לא כדי שנטבע כאן התאמץ אלנדיל לשכנע אותנו להיכנס." "אנחנו נמצא אותה." אריקה נשמעה עניינית ורגועה. מורת דרך תהיה לך, אמר אלנדיל, ואני הקשבתי לקולה בהכרת תודה. קור וחשכה הם לא בדיוק הדברים שגורמים לי לחוש בנוח. אולי אריקה מרגישה טוב יותר בגלל שהיא לאפית ונולדה בארץ קרה. אידיוט, אמרתי לעצמי, אין ספק שהמים לא מיטיבים עם מוחך. "אולי ננסה להיצמד אל הקיר," אמרתי, "אני מתחיל להתעייף." "רעיון טוב." אריקה החלה שוחה ואני אחריה. קיר המערה היה חלק לגמרי. המים החליקו עליו אלפי שנים וכל ניסיונותינו למצוא חריץ להיאחז בו נכשלו. "הציפורן," קולה של אריקה עלה בהתרגשות לצדי, "אולי היא תעזור." כמעט שכחתי על איזו אצבע היתה ציפורן הזהב. הרמתי את ידי מימין והעברתי את קצה הציפורן על הסלע. מאום לא קרה. "תנסה ללחוץ חזק יותר." כופפתי את האצבע וסרטתי בכל כוחי את האבן החלקה. שניות מספר לא השתנה דבר ואז החל הקו שלאורכו עברה הציפורן מתבהר. אור לבן עלה ממנו, גובר ועולה. עצמתי את עיני וכשפקחתי אותן נגלה לפני המקום בו היינו. הוא היה מלאכותי, לא היה ספק בכך, מחילה עגולה שירדה מלמעלה והסתיימה בבריכה בה שחינו. "הבט." אריקה משכה בזרועי. כמטר מעל קו המים היה כתם כהה על הקיר, "יש שם משהו." נחפזנו לשחות לעבר המקום. הרמתי את זרועי בניסיון להגיע, המרחק היה גדול מדי. "תתייצבי במקומך." אמרתי לאריקה. שאפתי שאיפה עמוקה וצללתי מתחתיה, אחר סבבתי ועליתי באחת. גופה של אריקה הגיח מתוך המים וראשה הגיע לגובה המשטח. "זה פתח," התנשפה. שלחה את ידיה לפנים ונתלתה בקצוות אצבעותיה. שוב צללתי ועליתי כשאני דוחק את כפות רגליה. גופה של אריקה נדחף ונבלע בפתח השחור. רגע חלף וראשה הגיח, "התקרב, אנסה למשוך אותך." זינקתי מתוך המים בכל כוחי. ידינו נגעו ונאחזו. "לאט." התנשפתי, נזהר לא לבצע תנועות חפוזות. אריקה נסוגה באטיות כשהיא אוחזת בידי עד שהגעתי אל הפתח והצלחתי למשוך את עצמי פנימה. "הצלחנו." שכבתי תשוש על הרצפה. אריקה התיישבה, שערה הרטוב כיסה את עיניה. היא הסיטה אותו ואני הבחנתי בניצוץ העליז שבהן. האור מהבריכה חדר אל המחילה בה היינו. היא היתה חצובה כזו שדרכה הגענו, אך שלא כמותה היתה מרובעת. התקדמנו תחילה בשפיפה אך אחרי כברת דרך קצרה התרחבה המנהרה ועברנו לפסוע בקומה זקופה. האור נעלם וחשכה מוחלטת השתררה. אחזתי בידה של אריקה וגיששתי אחר קיר המחילה בצדי. משב רוח עלה לפתע מלפנים ומיד בעקבותיו הבחנו בנקודת אור מנצנצת ממרחק. "לאט," אריקה דיברה בטון מתרה, "זו יכולה להיות מלכודת." נקודת האור גדלה והתחזקה. אריקה עברה לצעוד לפני, נעה בגמישות ובדריכות. היא מגינה עלי, חלפה בי המחשבה. היה בתנועתה משהו מתנועתו של צייד שגרם לי לחוש בצורה המסורבלת בה נעתי. אין ספק, חשבתי לעצמי, היא ציידת מעולה ואני טרף מושלם. האור הפך לרבוע בוהק והמנהרה הסתיימה. ניצבנו בפתח יציאה והבטנו בנוף למולנו. הרים בגוון אדמדם התרוממו במרחק והעין נצמדה לקווים המפותלים שירדו לאורכם, מציינים אולי נהרות קדומים שייבשו. הסלע הגדול שבתוכו נחצב פתח היציאה ניצב במרכז עמק קטן מכוסה צמחייה נמוכה בצבע חום בהיר, האוויר היה צלול והמראה כולו הקרין שלווה ורוגע. "זו נסיכות המים?" שאלתי בלחישה שלא להפר את הדממה מסביב. "כנראה." אריקה השיבה אף היא בלחישה, אחר התנערה והחלה צוחקת בקול רם. נבהלתי, "מה את עושה? יש פה ודאי סכנות לא מעטות. לשם מה להתריע על בואנו?" אריקה עצרה במאמץ את צחוקה, "אתה צודק," המקום גירה את חושיה והיא היתה מלאת התרגשות. "כדאי שנתחיל ללכת. יהיה עלינו לחצות את נסיכות המים כדי להגיע לנסיכות האש." הבטתי סביב. השטח נראה לי ארצי לחלוטין. "אני לא רואה מה פה שייך לנסיכות המים." אחזתי בזרועה של אריקה כדי להאטה, "יותר סביר שעברנו דרך מנהרה שנחצבה בתקופה קדומה. היו באזור עין גדי מלחמות רבות ויתכן שנתקלנו בנתיב מילוט מאזור הנחלים." "בסדר." אריקה כבשה במאמץ את התלהבותה, "אתה מזהה היכן אנו?" הבטתי בהרים ובעמק בו עמדנו. המראות נראו מוכרים ובכל זאת היה בהם דבר מה שונה. הרי אדום? תהיתי, אולי עברנו לצדו השני של ים המלח. הבטתי שוב כמעט משוכנע בכך. מרחק ההרים נראה מתאים ואף ריקנותו של העמק היתה סבירה אם זהו אכן הצד הירדני. צמצמתי את עיני להתבונן טוב יותר. היתה תנועה בהרים הללו. עצמתי את עיני בחוזקה וחזרתי ופקחתי אותן. המראה שנדמה כמוצק שינה את צורתו באטיות כמעט בלתי מורגשת. חידדתי שוב את המבט והתנשמתי עמוקות... לא יכול להיות, ובכל זאת. "הביטי." הושטתי יד רועדת לעבר ההרים. אריקה נשאה את מבטה ואנו ניצבנו קפואים ומביטים בחוסר אמונה בפיסגת ההר העצום הנוטה אל צדה ולבסוף קורסת כשמצדה האחר מטפסת ועולה פיסגה חדשה. התנועה היתה חלקה וכבירה באופן שלא ניתן לשערו. ההרים היו עצומים בגודלם ולא יכולתי להבין כיצד זה אפשרי. "מה זה?" אמרתי בבעתה. "נסיכות המים." למרות חזות הביטחון של אריקה חשתי היטב ברעד בקולה, "מקום של זרימה ותנועה מתמדת." השפלתי את עיני. האדמה לרגלינו נראתה מוצקה. רקעתי ברגלי, ההד היה מעודד בעומקו. "עלינו לעלות למקום גבוה יותר כדי לראות לאן להתקדם." אריקה גייסה מחדש את ביטחונה, "אולי יהיה עלינו לחצות את ההרים הללו כדי להגיע אל נסיכות האש." הנהנתי. לא היה כל טעם להישאר במקום. התחלנו לצעוד, רוח קלה נשבה ואני נרעדתי. הבגדים הרטובים מהשהיה בבריכה דבקו לעורי. חשתי בלחץ הגומי בתחתונים והשחלתי את ידי להרחיקו מהגוף. מלבד הבגדים לא לקחנו עמנו דבר. את התרמיל השארנו במקום מחבוא ליד הכניסה למערה, ועל מזון כלל לא חשבנו. עתה נראה כי היתה זו טעות. חשתי היטב בריקנות בבטני. בראשה של אריקה חלפו כנראה מחשבות דומות, "יהיה עלינו לחפש בקרוב מזון." "כן." אמרתי. אריקה עצרה ופנתה אלי, "אנחנו נסתדר. אל תשכח לשם מה הגענו לכאן." שוב ביקשה להרגיע אותי. שלחתי מבטי אל ההרים הרחוקים ומראה הכד עלה לנגד עיני בבהירות שלא היתה קודם. הוא שם, חשבתי לעצמי. קווי הכד התחדדו ועמם תחושת הדחיפות. "צדקת," אמרתי לאריקה, "יהיה עלינו לחצות את ההרים." ההר לעברו הבטתי החל בקריסה אטית ואני התבוננתי כמהופנט בגלישה הרכה של המצוקים האדירים שנדמו כניצבים לעד. העמק בו צעדנו הלך ונעשה צר ועד מהרה פסענו בערוץ שקירותיו מתנשאים משני צדדינו. הקירות היו חשופים לחלוטין ללא שיח או צמח. "חייבים למצוא דבר מה לאכול." "נתקדם עוד מעט." אריקה לא התכוונה להצטרף לחרדתי. ככל שיכולתי להעריך השעה היתה שעת בוקר מוקדמת. השמש חצתה זה עתה את קו האופק והאוויר היה קריר וספוג לחות. מבלי משים עברה בי מחשבה זהה שעתיים מאוחר יותר, ואז הבנתי כי מקום השמש נותר בלא שינוי. איך זה ייתכן? מוחי התפתל בניסיון לסדר את הדברים, חזות השמש העידה שאנו הולכים על פני האדמה ולכן עליה לנוע ממזרח למערב. אבל אם המוקם הזה נמצא בתוככי האדמה אז מהי השמש שמעלינו? המחשבות הגבירו את חרדתי עד מאוד. לו לפחות היינו מבחינים ביישוב או בסימנים לבני אדם. "הבט!" אריקה צווחה. על אחת הגבעות נראו בבירור בתים. כפר היה פרוש על המדרון למולנו. "אנשים!" צעקתי וקיפצתי במקומי. אריקה צחקה ואני סבתי ורקדתי. "אולי נמצא אוכל, המבורגר!" צווחתי, "נקניקייה!" אריקה החניקה את צחוקה, "תפוחי אדמה אפויים." התחלנו לצעוד במהירות לעבר הכפר. היה עלינו לטפס בתוך הערוץ ולחצות כמה גבעות שהיו לפנינו. הגבעה הלכה וקרבה ומראה הבתים שעליה התבהר. קוביות זהות, ניצבות בשורות ישרות לרוחב המדרון. כשקרבנו יכולנו להבחין כי בחלק מהמקומות נפרץ קו השורה על ידי בתים שנבנו קרוב מדי לשכנם או מעט למטה ממנו. כל תנועה לא נראתה והשקט המוחלט הפך מעיק ככל שהתקרבנו. לא יכולתי להתאפק, ובמרחק כמה מטרים מהבתים נעמדתי במקומי וצעקתי ברכת שלום באנגלית. אריקה נרעדה אך לא אמרה דבר. המתנו רגע ארוך. דממה. איש לא יצא מהבתים והכל נותר בלא תנועה. "נתקרב." אריקה החלה פוסעת. מול אחד הבתים נעצרנו. הבטתי בו בתדהמה. הבית היה אטום מכל עבריו וקירותיו חלקים. קובייה של אבן או חומר אחר ללא פתח. מישהו השתעשע ואנחנו הלכנו שולל. הנחתי את ידי על קיר הבית. תחושה של חמימות, אבן? שנהב? אדמה יבשה? כולם ואף אחד מהם. ממה עשויות הקוביות? ולשם מה הועמדו פה?" אריקה הלכה ביניהן וחיפשה אחר כניסות. עקבתי אחריה בעיניים כלות. היא סיימה את השורה הראשונה וטיפסה לשנייה. עד מהרה היתה מעלי. "כולן זהות." התיישבתי על הקרקע. כיצד זה ייתכן? הבטתי סביב, המראה היה כה חריג במרקם הנוף סביבנו. מי שהציב את הקוביות לא שייך לכאן. אין בשטח קווים ישרים, הכל מורכב מהגבעות המעוגלות והמטופשות הללו. אריקה ירדה להתיישב לצדי. הבטתי בתווי פניה בהכרת תודה, נצמד לקמטי הצחוק בצד העיניים ולקווי האף והלסת. בתוך כל העגלגלות מסביב הן נראו כדבר השפוי היחיד. נשכבתי על גבי. הייתי רעב וצמא. מה לא הייתי נותן בעבור לגימת מים. תנועה בשמים מעלי משכה לפתע את עיני. הבטתי בריכוז. ענן? אד ערפילי נוצר בחלל האוויר מעל ראשי. הבטתי בו בתמיהה, הוא סבב וטיפה עצומה ירדה והתנפצה על מצחי. צרחתי וזינקתי ממקומי. אריקה הסתובבה אלי בתדהמה. פני היו רטובים. ליקקתי בלשוני. "מים!" צעקתי, העברתי אצבע על לחיי, "הנה." אריקה הביטה באצבע המושטת לעומתה. לשונה יצאה במהוסס וליקקה. נשאתי את עיני לשמים. המרקם הכחול היה אחיד לגמרי ולא הבחנתי בתנועה כלשהי. "לא ייתכן שזה היה חד פעמי." אמרתי באכזבה. "אולי המים מופיעים רק במקום מסוים." אריקה נעמדה במקום בו ירדה הטיפה ונשאה את ראשה בציפייה. הבטתי בה מקווה שהיא צודקת. המעט ששתיתי רק הגביר את צימאוני ותחושת הרעב הוחרפה עד מאוד. חלפו שניות מספר ואז הבחנתי בתנועה במקום שבו עמדה. גליל אוויר החל סובב, טיפה גדולה הלכה ונוצרה במרכזו, יורדת ומתנפצת על פניה של אריקה. הפעם היה זה תורה לצווח. היא זינקה כשידיה מעל ראשה להגנה. "זה קרה גם לך," הייתי אחוז התרגשות, "מה עשית?" "לא עשיתי דבר. רק חשבתי שהייתי שמחה לטעום שוב את המים." "זהו!" התשובה התבהרה במוחי. התייצבתי במקומי והבטתי בדריכות באוויר מעלי. רגע ארוך חלף ואז החל האוויר נע ומנהרת ערפל קטנה נוצרה מעל ראשי. ראיתי את כדור הנוזל נוצר במרכזה אלא שהפעם היה כהה יותר. נעתי במהירות והצמדתי את כפותי כקערה. הטיפה גלשה וכפותי התמלאו במוזל. הרכנתי את ראשי ולגמתי. תחושת מזון מוצק עלתה על לשוני. לחם וגבינה, אפילו רמז למיונז. לגמתי שוב פניתי לאריקה, "מה שצריך הוא לחשוב," אמרתי, "המקום מגיב למחשבות. תנסי, תחשבי על דברים שאת רוצה לאכול." הבעת ריכוז עלתה על פניה של אריקה. רגע קצר חלף ואז ירדה הטיפה אל ידיה. הבטתי בה. היא השקיעה את פניה ולגמה בתאווה. "תפוחי אדמה ובשר צלוי." אמרתי, ופני אריקה חייכו לעברי באושר. פעמיים נוספות התגבש הנוזל וירד לכפות ידי עד שחשתי כי בטני מלאה לחלוטין. אריקה נזקקה לארבע פעמים. הבטנו זה בזו, "אני עובר לגור כאן," אמרתי, "האוכל מעולה והשירות מצוין." אריקה צחקה, "הבעיה רק שהחדרים סגורים ואין איפה להניח את הראש." הרצנתי באחת סוקר את שורת הקוביות הדוממות, "בואי נבדוק את כולן," אמרתי, "אולי אחת תהיה שונה, הרי חייבת להיות סיבה לכך שהן נמצאות כאן." התחלנו לעבור בין הקוביות, מטפסים במעלה המדרון. בכל שורה היו כמה קוביות שסטו מהקו הישר וחלפתי על פניהם בלי לשים לכך לב, עד שהדבר חדר להכרתי. "האדמה נעה!" צעקתי לעבר אריקה, "זו הסיבה לחוסר השוויון במרחקי הבתים." פסעתי בין השורות מתבונן באדמה. לא חשתי בתנועה כלשהי ובכל זאת ידעתי כי היא נעה תחתינו. "מה נעשה?" נעשיתי מבוהל, "איזה מקום הוא זה שהכל נע בו?" "נסיכות המים," אריקה הגתה את השם כשהיא גולשת במדרון לעברי, "אין פלא שאין פה קווים ישרים, הכול נע בגלים." אריקה חבטה במצחה, "בשל כך הגיע האוכל כשחשבנו עליו." הושיטה זרוע אחת לפנים והחזיקה אותה ישרה. הבטתי בה בסקרנות. מערבולת נוצרה מעל כף ידה ולפתע צנחה מתוכה יריעת בד מקופלת. "זה הצליח!" אריקה קיפצה בהתרגשות. "מה זה?" הבטתי בתדהמה בבד שנפרש. "חשבתי לבדוק רעיון שעלה בי," אריקה מיששה את בד השמיכה, "ולראות אם אפשר לקבל דבר מוצק. המקום הזה קולט באופן כלשהו את הדבר שעליו אנחנו חושבים, וכיוון שאנו שוברים את הצורה הגלית הוא מייצר אותו עבורנו. אתה לא מבין?" אמרה למראה חוסר ההבנה על פני, "זה מסביר מהיכן הופיעו הקוביות. אתה זוכר שדיברת על ישוב שאתה מקווה כי נמצא. עמדנו על הגבעה ממול. כנראה שזה הספיק והמקום יצר עבורנו את הכפר, אלא שמה שקלט ממוחך היה מראם החיצוני של הבתים ולכן נוצרו הבתים כקוביות." הבטתי באריקה בהערכה. אני לא רע בחשיבה אבל ההסבר שהעלתה הקדים אותי בהרבה. עדיין ביקשתי לבדוק בעצמי. הושטתי את שתי ידי לפנים והמתנתי. מערבולת צרה החלה נוצרת מעלי. משהו התגבש וגלש ומצאתי עצמי עטוי גלבייה ארוכה בצבע כחלחל. אריקה נדהמה ואחר פרצה בצחוק מתגלגל. מיששתי מופתע את הבד הרך. למה גלבייה? היו לה אפילו שני כיסים, אחד סגור בקצהו, כדי להחזיק דברים, והשני פתוח לסידור האיברים המוצנעים. זו היתה הגלבייה שקניתי בטיול בסיני ונהגתי ללובשה בביתי כשאיש לא נכח. "חשבתי על בגד נוח." אמרתי לאריקה במבוכה. היא עשתה מאמץ כן לעצור את צחוקה, "יפה, מתאים לך." "תודה רבה." אמרתי בנוקשות. אריקה הושיטה את ידיה לפנים. האוויר התערבל ושמלה לבנה נשרה אל זרועותיה. "הסתובב." פקדה למראה מבטי הסקרן. הסתובבתי. ספרתי עד שלושים ואז שבתי ופניתי. אריקה עמדה לבושה בשמלת כלה. יפה, זוהרת ומחייכת אלי. ביקשתי לצחוק ולא יכולתי. "מטומטמת," אמרתי בקול רך, "בשביל מה חשבת על שמלה כזו?" היא לא השיבה ואני קרבתי עד שניצבנו זה מול זו. "חשבתי על הסכנות ואולי שיהיה קשה מששיערנו." משכתי אותה אלי. זמן ממושך עמדנו צמודים ואז הניחה אריקה את ידיה על חזי והדפה את עצמה בעדינות לאחור. "נתקדם, מצפה לנו דרך ארוכה עד ההרים." ידיה נשלחו לאחור להתיר את קשורי השמלה. הבטתי בה שעה שקיפלה בתשומת לב את השמלה והניחה אותה על הקרקע. "חבל." אמרתי כשגופה שב והוסתר תחת המכנסיים והחולצה. אריקה סקרה אותי במבטה. גיחכתי, הגלבייה נחה בנעימות על גופי ומלבד הקרירות המוזרה בירכי חשתי בה בנוח, "אני חושב שאשאר בה." אמרתי. המשכנו להתקדם. חצינו גבעות נוספות וכשחשנו רעב או צמא הושטנו ידיים לפנים וקיבלנו את אשר ביקשנו. השמש נותרה בלא שינוי והבנתי כי במקום הזה אין שקיעה ואין חשכה. מעת לעת נשאנו מבטים אל ההרים הרחוקים, נדהמים בכל פעם מהמראות המשתנים. היה משהו מהפנט ברכות הקווים המעוגלים שסבבו אותנו מכל עבר, וחשתי כיצד הרגיעה כובלת את רצונותיי ומעלה בי תשוקה עזה להניח את גופי על הקרקע. נעמדתי במקומי, "אריקה." אריקה סובבה אלי פנים רכות ורגועות. "אולי נעצור?" מבלי להשיב קיפלה את רגליה וירדה לשבת על העשב הרך. התיישבתי לידה. "ננוח מעט ואחר כך נמשיך. ההרים נראים קרובים יותר," דיברתי במאמץ, "עוד יום אחד של הליכה ונגיע." אריקה השתרעה על גבה, "נישן," אמרה, "אני עייפה." "גם אני. חכי, אולי נחשוב על משהו לישון עליו." אריקה הזדקפה ושנינו הושטנו את ידינו לפנים. למולנו התרומם אוהל עגול, יריעותיו עשויות מבדים רכים מתנופפים מכל עבר. בצד אריקה צמחה בקתת עץ מוצקה. קמתי לבחון את פנים הבקתה. היתה בתוכה מיטה אחת צרה ועליה כרית גדולה ומצעים לבנים. נפניתי בתחושת עלבון לאריקה, "לא חשבת עלי." אריקה נבוכה, "סליחה, חשבתי רק כמה אני עייפה." "אין דבר," סלחתי לה ברוחב לב, "בואי לראות את המקום שהכנתי ותדעי איך צריכה להיראות מיטה." אריקה התרוממה ואני הולכתיה אל האוהל. הסטתי בתנועה יהירה את יריעות הפתח. מיטה עצומת ממדים ניצבה על אדמת האוהל, מצעיה בוהקים בוורוד והכריות תפוחות ורכות. ליד המיטה עמד פטפון ישן. הנחתי את המחט. צלילי ולס עלו. טעות, חשבתי, אבל היה מאוחר לשנות. אריקה הביטה סביבה בחוסר אמונה, "גנבת את זה מסרט!" "לא, לגמרי לא, הכל המצאה שלי. כך אנחנו נוהגים לארח בישראל. בנדיבות וברוחב לב." אריקה סקרה עוד רגע את המיטה. "אשן במרכז," אמרה. "מצוין," הודעתי, "ואני אצמד אליך מימין." אריקה פרצה בצחוק. "טוב," חתמתי, "עכשיו הבגדים בבקשה." אריקה סבבה אלי, "הבגדים זה עניין רציני." אמרה. "אני יודע." הנמכנו את קולותיו וסגרנו את היריעה הסוגרת על פתח האוהל. היינו חבויים מהעולם שבחוץ, ביקשנו לברוח. העייפות פשטה צורה והפכה לנעימות והנעימות לתשוקה. הולכתי את אצבעותיי בעדינות על קווי גופה של אריקה. "אני אוהב אותך." אמרתי בתוכי ואחר בקול רם. נרדמנו, ותנועה החלה... בשנתנו נע האוהל ונישא. גופי חש בכך ובחלומי ראיתי שלושה בעלי כנף דואים מעל לראשי. אחד מהם היה מפעים ביופיו למעלה מכל מידה ואני הבטתי בו בשקיקה וביקשתי כי יעצור. "חבל על המאמץ." אריקה הופיעה, "מוטב כי תתרכז באופן עמידתך. אינך יציב, אתה מתנדנד מרגל לרגל ומאבד כוח. עמוד ישר ואז יוכלו הדברים להגיע אליך." אריקה נעלמה ואני מצאתי את עצמי למול גוש אפל. ים, ניחשתי על פי הרוח והתנועה העולה ויורדת. ראש נחש הגיח מתוך המים ולהפתעתי התרומם ונעמד. "ברוך הבא," אמר, "האם הגעת במועד?" "סליחה," חשתי צורך להתנצל, "האם ידוע לך היכן בגדי?" תוך ששאלתי זאת חשתי במערומי. השפלתי את מבטי. צבע עורי היה כצבעו של הנחש ורק הרגליים נפרדו וירדו בקווים ישרים לאדמה. "לעתים אתה משלנו," אמר הנחש, "בגדיך מונחים מאחוריך." הסתובבתי, וכשגחנתי להרימם תקפה אותי סחרחורת והתעוררתי. הייתי במיטה, אריקה ישנה לצדי. יריעות האוהל נעו בתנועות רכות ואני חשתי בתנועה הנושאת אתנו. "אריקה התעוררי." הייתי מבוהל. ניערתי אותה וירדתי מהמיטה. פסעתי בחיפזון אל פתח האוהל והסטתי את היריעה. מול עיני התמרה פיסגה עצומה של הר. חשתי בנטייה תחת רגלי והשפלתי את עיני. היינו על מדרון והאוהל גלש באטיות לעבר תחתית ההר. "אריקה!" חשתי למיטה ונענעתי אותה בחוזקה. אריקה פקחה את עיניה, "מה קרה?" "בואי תראי." עמדנו בפתח האוהל. תנועת הגלישה היתה איטית מאוד, ואחרי ההלם הראשוני נרגעתי מעט. אריקה התבוננה בפיסגה שהתנשאה מעלינו. "אנחנו קרובים להרים, כנראה שהאדמה החלה לנוע מיד כשנרדמנו." לא ידעתי מה לומר. פסעתי אל תוך האוהל והתחלתי ללבוש את בגדי. אריקה התלבשה אף היא ושנינו שבנו לעמוד בפתח. האדמה נעה לאטה. תחילה נדמה היה לי שתנועתה ישרה כלפי מטה, אך אז חשתי בתנועה הסיבובית והבנתי שהתנועה היא חלזונית. ניצבנו שעה ארוכה עד שהבחנתי כי מוחי מרוקן והמראה המשתנה משכר אט אט את חושי. "אריקה," אמרתי, "זו מלכודת!" "איזו מלכודת?" קולה של אריקה עלה שלו, וכשהבטתי בה היו פניה רפויים ורכים כאילו איבדה את כל תוויה המיוחדים. "התנועה הזו מהפנטת, מנסים להרגיע ולטשטש אתנו כדי שלא נתנגד למה שמתרחש." אריקה שלחה לעברי את ידה, "הירגע." אצבעותיה רפרפו בעדינות על לחיי. "אריקה," סטרתי על ידה, "חייבים לעשות משהו, אנחנו נסחפים למטה." אריקה לא השיבה. רגליה התקפלו תחתיה והיא צנחה לישיבה בפתח האוהל. ראשה נשמט. רכנתי מעליה, "אריקה!" ראשה הזדקף ואחר צנח. חבטתי על כתפה בכוח. גופה הוטח ונחבט בקרקע. "מדוע אתה מכה אותי?" אם היתה במלוא חושיה הייתי ודאי מוטל על גבי אחרי סטירה או סיבוב באוויר, במקום זאת הביטה בי במבט נעלב וראשה שב ונשמט. "תתעוררי, המקום מרדים אותנו. לולא הנחש שעורר אותי בחלום לא היינו מגלים מה מתרחש. צריך לצאת מפה בכל המהירות!" חיפשתי מקום יציב שאליו נוכל להגיע כדי להתחמק מהאדמה הנעה. לא הבחנתי במאומה. היה המצוק העצום שהתרומם מעלינו ונדמה כמוצק אך ידעתי שהוא משנה צורתו. חלקת האדמה שעליה ניצב האוהל היתה יציבה, אך היא היתה היחידה והנחתי שנועדה לשמרנו בתוכה. חשוב, ציוויתי על עצמי, מי ששלח אותך לכאן האמין שיש בך יותר ממה שהכרת עד כה. הבטתי באריקה, לראשונה בחיי היו חייו של מישהו תלויים בי. כיווצתי את לסתותיי בכל כוחי מבקש להתנער מהשפעת המקום. עכשיו, אמרתי בקול, ידי הושטו לפנים, העליתי לנגד עיני מוט ארוך, ואחריו אחד נוסף, ועוד ועוד... יצרתי גשר במוחי. בניתי אותו בחפזה וחיברתי את תחילתו אל המקום שבו עמדנו. הגשר הלך והתארך, נישא באוויר. השתהיתי, לאן אחבר את קצהו? אני זקוק לנקודה יציבה. גופה של אריקה נשמט והיא נפלה על פניה. אלוהים! המשכתי להאריך במוחי את הגשר. מגביהו אל מעבר לפיסגה שמעלינו בלי לדעת להיכן לחברו. תנועת הסיבוב הואצה ותחתית המדרון התגלתה לעיני כשבמרכזה עיגול אדום הסובב במהירות רבה. המשך, אל תעצור! הארכתי את הגשר ככל שיכולתי התרכז, אמרתי לעצמי, והחלט כי יתקיים. אוושה עזה נשמעה שעה שאוויר הלך והתגבש. ולנגד עיני נפרש גשר ארוך. רצפת הגשר היתה עשויה גזרי עץ וחבל צדדי שימש לתמיכה בגובה המותניים. בבהלה שבה הייתי נתון חשבתי על סוג הגשר שראיתי פעמים רבות בסרטים, גשר רעוע התלוי מעל נקיקים וערוצי נהר עמוקים. לא היה לי זמן להכות את עצמי על טיפשותי, מזל שזכרתי לפחות את חבל התמיכה. גחנתי בבהילות מעל אריקה והקמתי אותה על רגליה. "מהר," אמרתי, "עלינו ללכת." אריקה נשענה עלי מטושטשת. הנחתי את רגלי בזהירות על לוח העץ הראשון ודחפתי אותה לפני. היא מחתה חלושות כשראשה נע מצד לצד בניסיון להבין את המתרחש. עברו השני של הגשר לא נראה אך הדבר לא הטרידני, תחילה נמלט מהמקום המבקש להטריף עלינו את דעתנו. הקרקע סבבה עתה במהירות רבה יותר והאוהל קרס בתנועה אטית. אחרי זמן מה עצרתי להביט, נרעד שעה שהאוהל והבקתה גלשו ונבלעו בבור הכהה שנפער בתחתית המדרון. הכל נבלע בנסיכות המים, חשבתי לעצמי, נאסף, משנה צורתו ואחר חוזר ונפלט. הגשר נמשך לפנים ואני הנחתי יד תומכת על מותניה של אריקה ומשכתיה להתקדם. חלף זמן רב עד שעצרה במקומה ופנתה אלי. עיניה היו בהירות ואני התמלאתי בתחושת רווחה. "מה קרה?" סיפרתי לה. היא הביטה סביב בחוסר אמונה ואחר בחנה את התחלת הגשר שנדמה עתה כמרחף באוויר. הבחנתי בידיה המתהדקות על חבל התמיכה. "איני מבינה כיצד המקום השפיע עלי כך," עצרה והביטה בי, "ואתה הצלחת להדוף את כוחו." "איני יודע," אמרתי. בתחילה ייחסתי הכול לנחש שהעירני אך משהו נחלץ מתוכי, אולי הדאגה לאריקה. והיה גם הרטט על פני הכד שנזכרתי בו. אריקה הזדקפה במאמץ, "לאן מוביל הגשר?" "איני יודע," הייתי נבוך, "לא ידעתי לאן לחברו. אני רק מקווה שיוציא אותנו מהנסיכות." המשכנו להתקדם. הנחתי את רגלי בזהירות רבה. באווילותי השארתי רווחים ברצפת הגשר ואפילו כמה לוחות על סף שבירה. הנוף מתחתינו הפך למעגל עצום, מפחיד עד אימה ומהמם ביופיו. האדמה נעה בתנועות חלזוניות, אטיות במעגלן החיצוני ומהירות עד סחרור במרכזן. לא נראה מרכז מסוים, הארץ כולה נעה ונדה יוצרת מרקמים שמתאחדים ונמוגים בלי הרף. קבעתי את עיני בקו הגשר הנמתח לפנים מבקש להתחמק מקסמי המראות. אריקה פסעה מעט מאחורי שיניה חשוקות במאמץ. עדין לא הבחנו בקצה הגשר, ואני שבתי ותהיתי היכן התחבר כשהשלכתי אותו. המשכנו להתקדם. הייתי אחוז בעתה מהשקט המוחלט ששרר מסביבנו. כל התנועה האדירה על פני האדמה נעשתה בדממה גמורה. איזה כוח מניע עוצמות כה אדירות בלי חיכוך ומאמץ? ברגע מסוים עברנו כנראה את מרכז הגשר שכן הנטייה מטה שחשנו בה כל העת התחלפה בשיפוע עולה. השינוי היה זעיר וכמעט בלתי מורגש ובכל זאת שימח אותי מאוד. "אנחנו מתקרבים." אמרתי לאריקה. היא לא השיבה. פניה היו חיוורות ופיה מכווץ. עוד ידי התחכך במעקה החבל. בנקודה מסוימת זעקתי מכאב כשרצועת עור נתלשה מכף ידי. ליקקתי את המקום, מקלל ונושף להקל על הצריבה. נטיית הגשר הפכה חדה ככל שקרבנו אל פסגת הר עצום שהגיח מתוך הערפילים, מוצק ומחודד. חשתי בהתרגשות עד שנזכרתי כי המראה המוצק הוליך אותנו עד כה שולל. בחנתי את המצוקים בדקדקנות מחפש אחר סימני שינוי. לא גיליתי דבר, ההר נראה יציב וקבוע. תחתינו המשיכה האדמה את סחרורה האיטי, ונהרות עפר וסלעים נעו, מציירים ציורים כה מופלאים עד כי נשמתי נעתקה. הרמתי את עיני בחיפזון ושלחתי מבט מודאג לאריקה. היא פסעה כשראשה נישא ומבטה צמוד לפסגת ההר שמעלינו. זה נותר מוצק כשהיה ואני חשתי בתקווה המטפסת בי. עוד כמה מאות מטרים. החלק האחרון היה כה תלול עד כי נאלצנו להיאחז בשתי ידיים בחבלי התמיכה ולמשוך את עצמנו כדי להתקדם. קצה הגשר הותך אל סלע עצום שניצב על מדרון רחב וכשירדנו ממנו מצאנו את עצמנו עומדים במרומי הסלע בלי לדעת כיצד נרד. ההר נראה יציב וכך גם האדמה סביבנו. הבטתי סביב מחפש דרך לרדת, "לא חשבתי שתהיה בעיה כזו." אמרתי בטון מתנצל. אריקה עמדה לא הרחק ממני כשראשה מורכן. פניתי לחבקה אך אז התעוות גופה והיא החלה מקיאה. זמן רב הקיאה וקולות נשימתה המאומצת והכחכוחים בגרונה היו היחידים שנשמעו. בכל פעם שחשבתי כי סיימה וביקשתי להתקרב התעוות גופה בעווית נוספת והיא רכנה לפנים. לבסוף שקטה. גופה כמעט צנח מתשישות שעה שפנתה לעברי. מיהרתי אליה ואספתי אותה אל בין זרועותיי. השענתי אותה עלי ומחיתי בשרוול הגלבייה את הפנים הרטובים מזיעה ושאריות קיא. היא נראתה חיוורת כסיד ואני ביקשתי כי תשתה. פשטתי את ידי לפנים וחשבתי על בקבוק מים. דבר לא אירע. העליתי שוב את המחשבה, מדמיין את המים בתוך הבקבוק, מאומה. האוויר מעל כף ידי נותר צלול כשהיה. "זה לא מצליח," אמרתי באכזבה אך אז הבנתי את משמעות הדבר ופניתי לאריקה בהתלהבות, "אני חושב שיצאנו מנסיכות המים!" אריקה הזדקפה, "אני אנסה." הבטתי בדריכות באוויר מעל ידיה. דבר לא השתנה. "השאלה לאן הגענו," אריקה דיברה בקול חלש, "לפי דברי אלנדיל עלינו להיות בנסיכות האש." "אולי זהו הגבול וההר מפריד בין הנסיכיות." נשאתי עיני להביט בו. היה משהו במראה הר אשר נדמה לי מוכר. שחור וכהה בסלעי הבזלת, וקצה חד כמבקע את השמים וערפילים סביבו. זהו ההר עליו טיפס הכוהן השומרי! המחשבה הבזיקה בעוצמה במוחי. הרי הכוהן כתב שההר שחור ופסגתו חדה. אלוהים אדירים, כנראה שהעליתי בדמיוני את ההר עליו קראתי שעה שהשלכתי את הגשר לפנים. אנחנו על פסגת ההר עליו פגש הכוהן בשרימן! נעמדתי בהתרגשות. גופה של אריקה הטלטל, "מה קרה?" "את זוכרת את ההר עליו עלה הכוהן להיפגש עם המלאך?" אריקה נראתה מבולבלת ואחר הנהנה בראשה. "זהו ההר," אמרתי בהתלהבות, "כנראה חשבתי עליו והוא הופיע בקצהו השני של הגשר." אריקה התבוננה בסקרנות בפסגה שמעלינו, "אתה אומר שההר נוצר מתוך מחשבותיך כמו הגשר?" איך זה ייתכן? ביקשתי להשיב בשלילה מוחלטת, הרי ברור שההר קיים מכוח עצמו. נעצרתי. בעצם איני יודע. האם אפשרי שהר כה עצום נוצר רק מתוך שחשבתי עליו? "לא," אמרתי בכל הביטחון שיכולתי לגייס, "זהו ההר עצמו. איני יודע כיצד הגיע לכאן או כיצד הגענו אנחנו אליו, אבל זהו ההר שעליו טיפס הכוהן." אריקה הביטה בי במבט מפקפק. "נרד מהסלע ואז תראי." אמרתי. אריקה הנהנה. פניה היו חיוורות אך עיניה שבו להיות בהירות. נשקתי להן. גילינו שהירידה אינה פשוטה. הסלע היה גבוה וחלק לגמרי. "אני מצטער," אמרתי ואריקה פרצה בצחוק. "בפעם הבא תצרף סולם." עד מהרה היה בידינו. חבל ארוך והגלבייה הפכה לשמלה קצרצרה. כשהתכופפתי חשתי בקרירות באחורי וקיוויתי שלא נזדקק לחבל נוסף. "אתה תרד ראשון." אריקה קשרה את הרצועה סביב מותניה ומסרה את קצה לידי. נשכבתי על בטני והתחלתי להחליק מעבר לדופן הסלעית. אריקה שחררה אט אט את אחיזתה ואני הגעתי בלא פגע לקרקע. אריקה נותרה לעמוד במרומי הסלע. רגליה התכופפו לזינוק וגופה התעופף כלפי מטה. "איי!" צרחתי. גופה נחת לצדי ואני נרתעתי בחיפזון, כושל ונופל על אחורי. האוויר נפלט מגרוני בנשיפה עזה. אריקה עמדה מעלי. הבטתי בפניה הרגועות והתחלתי לצחוק. "מה מצחיק?" "כלום... סליחה." הצחוק דעך ועשתונותיי שבו אלי. "איך עשית זאת?" אריקה ניערה את בגדיה, "ילדות של טיפוסים וירידות מקרחונים." התרוממתי. מה נעשה עכשיו? היינו על ההר שבו פגש הכוהן השומרי את שרימן. מדוע בחרתי להגיע לכאן? חשש וסקרנות התערבבו בתוכי. "אריקה, את חשה במשהו?" אריקה לא השיבה. היא סבבה סיבוב מלא כשראשה נטוי בהקשבה, "כדאי שנצא לדרך." אמרה לבסוף. פנינו לרדת. כיוונו את עצמנו תחילה למדרון שנראה מתון וגלשנו בזהירות. ברכי כאבו מהמאמץ להאט, וכשהגענו אל תחתית המדרון נשמתי לרווחה ונעמדתי לייצב את נשימתי. אריקה הגיעה מעט אחרי ונעצרה לצדי. המשכנו כך עת ארוכה, מחפשים דרכים להמשיך בירידה. האור הבהיר שהיה בנסיכות המים התחלף בגוון אפרורי יותר והשמש, כך נדמה לי, נטתה לכיוון מערב. האם חזרנו לעולם הרגיל? במנוחה הבאה חיפשנו מקום נקי מאבנים והתיישבנו. הגלבייה שלבשתי התרפטה לגמרי ולולא השמש החזקה הייתי מסיר אותה. פניה של אריקה היו אדומים ונתיבי זיעה נחרתו באבק על פניה. הבטתי בחלל הצלול וסקרתי את הסביבה, מחפש בלי תקווה מרובה שבילים או דרכים מעשי ידי אדם. לא הבחנתי במאום ואז חלפה זיקית על הקרקע ואני זינקתי ממקומי. "ראית?" אריקה שכבה כשעיניה עצומות, "מה?" "זיקית," הייתי מלא התפעלות, סוף סוף סימן חיים. עליצות גאתה בי, אין ספק שאנו על האדמה. אריקה התיישבה, "עלינו לחפש אחר נסיכות האש." לא הייתי זקוק לתזכורת. ידעתי שעלינו להמשיך ופחדתי מכך. מראה הכד עלה מעת לעת לנגד עיני והיו רגעים בהם חשתי דחף בלתי נשלט להושיט את ידי לפנים ולהסירו מעל הכן השחור עליו עמד. "נרד תחילה לתחתית ההר, אולי תהיה שם אפשרות לאכול כמו שצריך." מזה זמן מה היתה לי הרגשה שאולי אנחנו על הר סיני, על סנטה קטרינה. מעולם לא ביקרתי כאן אך התיאורים ששמעתי התאימו. גם סיפורי המעשה של הכוהן הזכירו במשהו את מעמד הר סיני. אריקה ישבה והביטה לפנים, יכולתי להבחין כי היא עדיין מוטרדת ממה שאירע. הנערה החזקה הזו הניחה למקום להשתלט על חושיה ולהוליכה כמעט אל אובדנה. "רוצה לדבר על מה שהיה?" שאלתי ברכות. מבטה של אריקה הושפל לקרקע. "אין על מה לדבר, המקום לכד אותי ולולא כוחך לא היינו נחלצים משם." הרגשתי אי נוחות, שמחתי על המחמאה אך חשתי בכאבה של אריקה. משהו מביטחונה אבד. "זה אינו מדויק. היה רק הסחרור כשהתבוננו באדמה הסובבת." אריקה פנתה לעברי, "מעולם לא פחדתי כפי שפחדתי שם. ידעתי שהאדמה נושאת אותנו למקום שבו אובדות הצורות והדברים מתמוססים ונעלמים." אף אני חשתי בכך. חלק ממה שהצליח לשחררני מתנועת האדמה המהפנטת היו הזעם על המקום המבקש להכחיד את כל הקיים בתוכי. שלחתי יד לחבק את אריקה ותהיתי מה מצפה לנו בנסיכות האש. קיוויתי ששם תהיה אריקה חזקה ממני. האש הרתיעה אותי כל חיי והקסם שבה מעולם לא חדל להפחידני. אריקה אמרה כהד למחשבותיי, "בנסיכות האש אשמור אנוכי עליך." קמנו להמשיך. ירדנו במסלול עקלקל נזהרים שלא להחליק. מבלי לתת על כך את הדעת חיפשתי אחר סימני חריכה. דמיינתי את יציאת המלאך בדמות אבוקת אש עצומה הלוחכת את האדמה וממיסה אותה ללבה גועשת. היו דווקא סימנים רבים לפעילות וולקנית. לא מעט מהסלעים סביבנו היו סלעי בזלת ובכמה מקומות זיהיתי סימני חריכה. עיני נעצרו עליהם בתקווה אך בסופו של דבר נואשתי מלמצוא סימן מובהק וקבעתי את מבטי לפנים, מתרכז בירידה. אריקה לא חדלה לצעוד. היא התקדמה בנחישות ואני נאלצתי לאזור את כל כוחותיי כדי שלא לפגר אחריה. הלכנו כשעתיים. כשהגענו אל משטח ישר פניתי הצדה להשתין. עמדתי, מסדיר את נשימתי ומביט באי נוחות בצבעו הכהה של השתן מקווה שנמצא מים במהרה. "ראובן!" הזעיקה אותי צעקתה של אריקה. נחפזתי אל המקום בו עמדה. ידה של אריקה הצביעה על שטח אדמה שהתגלה מאחורי עיקול ההר ואשר ממרכזו התרומם בניין עגול. חככתי לרגע מה עלינו לעשות אך אריקה החלה לגלוש בנחישות לעברו ואני מיהרתי אחריה. חצינו קפל קרקע שהתרומם ופסענו אל השטח הישר. הבניין הלך וגבה וכשהגענו בסמוך אליו נוכחתי לדעת כי המראה מרחוק היה מטעה. הבניין שנדמה כאחיד בצורתו היה מורכב למעשה משלוש קומות ההולכות וצרות, כשהן יוצרות מבנה חלזוני. כדוגמת הזיגורטים, חשבתי, היו עדויות רבות לכך שמקדשי השומרים והאכדים הקדומים היו בנויים בצורה זו. בחפירות הזיגורט הגדול מכולם התגלו שרידי שש קומות והניחו כי היו שלוש נוספות. הקיר החיצוני נראה שמור להפליא. היו מעט מאוד סדקים בקירות והטיח הצהבהב היה שלם ואחיד. דרך רחבה הוליכה אל פתח המקדש, נקייה ומסוקלת מכל אבן. פסענו באטיות במרכזה והתקרבנו אל צמד דלתות שהתנשא לגובה כפול מקומת אדם. הנחתי יד על אחת הדלתות ולאחר היסוס קל דחפתי אותה. דבר לא אירע. ניסיתי שוב, חש כחגב אל מול הדלת העצומה. אריקה הצטרפה אלי. דחפנו בכל כוחותינו. מאומה, הדלת בלמה את הלחץ בלא כל קושי. אריקה הזדקפה, "אולי הדלתות סגורות מבפנים. בוא נבדוק אם יש כניסה נוספת." שביל טבעתי מרוצף אבנים קטנות סבב את המקדש ואנו פנינו ללכת בו. בעבר השני גילינו דלת קטנה. לוחות העץ מהם היתה עשויה היו רקובים, ושעה שמשכתי לפותחה נשברו בקול נפץ. אריקה ירדה על ארבעותיה והכניסה ראשה אל החלל האפל שנפער. "אני אכנס ראשון," אמרתי. "לא." אריקה לא הותירה לי שהות לוויכוח, התקדמה ונעלמה. מיהרתי אחריה. זחלנו על אצבעותינו במחילה צרה ונמוכה. התחלתי לחשוש ששוב אנו יורדים אל מעבה האדמה, אך המחילה הסתיימה אחרי מרחק קצר ואנו מצאנו את עצמנו בפתח אולם ענקי, חללו הפנימי של המקדש. האולם היה עגול לחלוטין. מבטנו לא נתקל בדבר וכל שראינו היה קיר חלק המתנשא לגובה רב שצבעו אדמדם. מעלינו השתרעה התקרה, חלקה אף היא וצבועה באדום. ידעתי שמעליה נמצאות הקומות הנוספות, אך לא הבחנתי במעבר אליהן. "משהו לא בסדר." אמרתי לאריקה בקול נמוך. אריקה הביטה בקירות בפנים חסרות הבעה. "לא ייתכן שהמקדש נמצא פה מהתקופה השומרית, מישהו כבר היה מגלה אותו. גם לא נראה שהיה בשימוש. הכל חלק ונקי מדי." פסעתי לעבר הקיר ונקשתי עליו. צליל חרס עלה ממנו. העברתי עליו את ידי, חלק לגמרי. חימר שלובן והתקשה בתנור. אבל כיצד זה ייתכן? לא ניכרו כל סימנים לאריחים או לחיבורים בין לוחות. כיצד ציפו את הקירות? הרי אין תנור שיכול להכיל את המקדש כולו. חרדתי גברה. אולי הדליקו במרכז האולם מדורה עצומה שחיממה בצורה אחידה את הכתלים? המחשבה הרגיעה אותי. זה אינו בלתי אפשרי. ייתכן גם שהמקום היה גדוש בחפציי פולחן וקישוטי כסף וזהב, וגנבי אוצרות רוקנו את המקדש בלי לגרום נזק לקירות. ההסבר הניח את דעתי ובכל זאת חשתי באי נוחות. המקדש היה עתיק עד מאוד, כיצד לא חרט בו הזמן את רישומו? מקומות נושאים תמיד את עברם, את ההיסטוריה שלהם. המקדש הזה חרג באופן ברור מהכלל הזה. אריקה ניצבה במרכז האולם, ניגשתי אליה. היא עמדה כשראשה נטוי מעט כמקשיבה. "מה את עושה?" שאלתי. "היה שקט." אמרה. ביקשתי לשאול אך היא הניחה ידה על זרועי ואני דממתי. "אני יודעת מהו הבניין הזה." המשיכה, "בחדרה של אמי יש ציור המתאר מקום דומה. כבשן הוא, מקום הצורף את הנכנס לתוכו. אמי אמרה לי כי אדם העובר את הכבשן לעולם לא יחזור להיות כשהיה." "נסיכות האש." אמרתי בבעתה. אריקה שתקה בהסכמה ואני חשתי בחרדה המציפה אותי. מה זאת אומרת צורף את מי שנכנס, שורף אותו? כיצד הוא צורף? הבטתי בכתלים. אלוהים זה מתחיל, נדמה היה לי שהקירות הופכים אדומים וקורנים בחום. "הירגע," ידה של אריקה הונחה עלי בעדינות וקרירותה הרגיעה אותי, "זהו המבחן השני. נעבור אותו ונגיע אל החומות שצריך לשבר. כשאמי דיברה על הכבשן היתה בה תקווה כי יום אחד תעמוד לפניו." התבוננתי בה. היא הביטה בקירות סביבנו כקוראת עליהם תגר. שמעתי שוב את צחוקה המהדהד שעה שרדפתי במרוץ אחר האייל ונזכרתי בעיניה הבורקות שעה שאלנדיל סיפר על המסע שלפנינו. "איני מחבב את המקום הזה." אמרתי. "נשב, ננסה לחוש את המקום." אריקה נטלה שליטה בלי להותיר לי ברירה. קיוויתי שהיא יודעת מה היא עושה. אולי אמה הסבירה לה כיצד נוהגים בכבשן. אני, בכל אופן, חשתי בבירור בחום העולה. ישבנו דוממים ברגליים משוכלות במרכז האולם העצום. הזמן חלף לאטו, עליית החום נעצרה והטמפרטורה היתה נעימה. נשימותינו הלכו ושקטו וברגע מסוים נסגר פי והתחלתי לנשום דרך אפי בלבד. הקירות הפכו בהירים, והצבע האדמדם הפך לחום וכמעט נעלם. שקעתי בנים לא נים כשמבטי מרחף לפנים בלי מטרה. לפתע שמעתי קול קריעה. חריץ נבקע באוויר לפני ושאב אותי אל תוכו. "אריקה..." הספקתי לצעוק וראיתי כי נותרה במקומה בלי תזוזה. אלוהים! המקדש מפריד בינינו! מדוע לא קשרנו את ידינו? מחשבותיי דהרו בפאניקה מוחלטת שעה שגופי נע במהירות עצומה דרך הסדק שדומה שנפער לקראתי ככל שהתקדמתי. חשתי בעקצוצים בעורפי. התנועה היתה מהירה כבזק, ובכל זאת לא חשתי בכל משב אוויר החולף על פני. נעצרתי באחת פולט אנקת אימה. למולי היה עיגול אדום וסביבו הילה בצבע זהב, לוהטת ומקרינה סכנה. "הכנס ידך." שמעתי קול ולא ידעתי מהיכן. לא זעתי. "הכנס ידך." "לא אעשה זאת," השבתי בלבי, "ידי תבער." העיגול האדום שינה צורתו והפך לפטרייה עצומה שגדלה והתרחבה למול עיני עד שדבקה לנחירי. שאפתי את ריחה כנגד רצוני אך לא חשתי דבר, אף לא בתנועת האוויר בנחירי. מה קורה? הרגשתי שעיני ממצמצות, תחושות ידי ורגלי נעלמו ועמן גם תחושת הריח והטעם. יכולתי לראות ולשמוע. היה רעש קצוב שליווה תנועה. לא רעש חד אלא קולות שפשוף עדינים. הפטרייה התרחבה ועטפה את פני. הבטתי אל תוך החומר הזוהר. ריחפתי בתוך חלל זהוב וסביבי נעו תולעים דמויות טבעת. לכל אחת היו שתי עיניים והן סבבו במחול לצלילי השפשוף ששמעתי. "היכן אני?" המחשבה רטטה והתייצבה. "מקום של שבועה." הפעם הגיח הקול מתוכי. "מה עלי לעשות?" הייתי ער כפי שלא הייתי מעולם. "אמור את השם." "שם... את שמי? ראובן בן אור." "אמור את השם." שנה הקול. "ראובן," שבתי ואמרתי, "ראובן אור...בן... אור בן... אולי נבואר." הגיתי את שמי בהיפוך כפי שנהגתי לעתים לעשות. השתררה דממה. קול הרשרוש פסק לאטו, והתולעים חדלו לסובב. "אמור את השם." שתקתי, לא ידעתי מה ברצון הקול שאעשה וציפיתי כי יבהיר את כוונתו. הדממה התארכה. משהו החל משתנה בחלל הזהוב למולי. גופן של התולעים איבד את רכותו וקיבל גוון מתכתי. האוויר לפני החל מתמלא, נוצרה עדשה, גביש עצום שיכיל אותי בתוכו. מוחי החל מתפרע. זה לא ייתכן! אם לא אצליח לעצור את ההתגבשות, יחסם האוויר תוך שניות מספר ואני אמות בחנק. "אמור את השם." "איזה שם?" צעקתי, "איזה שם? איני מכיר כל שם אחר!" צעקתי התמשכה והרגשתי את גרוני הולך ונקרע. האוויר הלך והתגבש והתולעים הפכו עיגולי מתכת זוהרים שהבליחו מבעד מעטה השקוף שהקיפן. "אריקה!" קולי עלה ביאוש מוחלט, "מהו השם שעלי לומר?" מוחי סבב כמטורף, "רוחמה... שרימן... רזין... כן, רזין!" קולי הדהד בין הגבישים שנוצרו סביב התולעים. ביקשתי לאטום את אוזני ולא יכולתי. זהרורי הזהב שבתוך הגביש ריחפו מתנדנדים עם הקולות שהזכרנו וגברו. ברק חלף מול עיני ולהבה עלתה מתפתלת ומתמרת מעלי. "קראתי את דברי הספר," אמרתי ביראה, "ובאתי לסייע לכוהן." פנים הגיחו מתוך הלהבה, עיניים עגולות ותמימות... זיכרון... סוד... כאב. "האלו עיני הכוהן?" שאלתי. הפנים סבבו והפכו לנערה. "אחותו?" שאלתי, יודע את הפנים שלמולי. הלהבה עלתה וירדה ואחר נגוזה. הייתי סגור ולכוד בגביש שהקיפני. ניסיתי לסובב את ראשי, מבקש לבחון את המקום שבו אני נמצא. האוויר השקוף נצמד אל פני ומנע כל תנועה. "מה עלי לעשות?" צעקתי. הצעקה לא הועילה. הקולות יצאו ונחסמו לפני אפי. אולי אנסה להקיש, הרי לכל גביש יש תדירות שבה הוא מתפרק. חשתי את מופרכות המחשבה. וכי מה אעשה, אקיש במהירות שתגרום להתפרקות הגביש? התחלתי לחוש מחנק. ניסיתי להניע את גופי, "אלוהים, שרימן, תוציאו אותי מפה!" האוויר נותר גבישי כשהיה, רק צלול וחזק יותר. ההתגבשות נמשכת ובסופו של דבר יאטמני הגביש לחלוטין! התחלתי לחבוט בשתי ידי באוויר הסוגר. ידי השמאלית נעה לפני ועמה הגיח זיכרון ציפורן הזהב שהעניק לי אלנדיל. אלי! תקווה פראית הציפה אותי. הפכתי את היד בקושי רב, והציפורן נגעה באוויר המתגבש. המתנתי בנשימה עצורה. מאומה. הנעתי בחוזקה את האצבעות. קדימה, מדוע אינה משפיעה? אלנדיל אמר שבכוח הציפורן להבקיע כל אבן. טפחתי שוב על האוויר. היד נדחקה מעט אל תוכו. אולי זו הסיבה... הגביש עדיין אינו מוצק. מה לעשות? יהיה זה טירוף להמתין עד שהחלל סביבי יהפך מוצק לגמרי. דחקתי שוב את היד. הפעם היתה ההתנגדות גדולה יותר. אולי עכשיו! הקשתי בציפורן והעברתי אותה בקו מתפתל לאורך החומר שהתקשה. סדק הופיע, כן, זה מצליח! הסדק החל נע ומתרחק. הודיתי בלבי לאלנדיל וביקשתי מחילה על הגסות שנהגתי כלפיו. קול שבר נשמע. הגביש נחצה לשניים ואני נפלתי מתוכו ונחתי בחבטה עזה על רצפת האולם. אריקה ישבה במרחק מה והביטה בי כשעל פניה תדהמה. "אריקה!" חשתי אליה ונצמדתי אל גופה בחיבוק חם ושוקק. נותרנו צמודים עת ארוכה עד שאריקה הדפה אותי בעדינות. חלקי הגביש היו פזורים לכל רוחב האולם. הבטתי בהם שעה שהלכו והתכווצו עד שנמוגו בחלל, משחררים מתוכם זהרורי זהב. "מה קרה?" סיפרתי. "אולי זה היה חלום?" אמרתי את המילים וידעתי כי הן מנסות להסתיר את הזעזוע והאימה שחשתי. הלכתי למות בתוככי בועת בדולח שהוקפאה מסביבי מבלי שידעתי את הסיבה לכך! איני יודע כיצד הופעלה אך זו היתה מלכודת שכוונה להרגני, לאבדני בתוכה. נזכרתי בקבס ובתחושות הריקנות והכיליון שהחלו סוגרות עלי ורעד אחז בי. איני יודע מהו הכוח שאפשר לי לעמוד למולה. חלק מכך היה שוב הכעס והזעם על המקום המבקש לקחת את כל שיש לי ולא להותיר מאומה, אך היה שם גם את הקול ששאל לשמי והעלה מתוכי את השם רזין. מי הוא היה? "אנחנו מתקרבים." אריקה הביטה בכתלים במבט אפל, "הדברים שעברו עליך קשורים לכוהן. אולי הלהבה היתה שרימן או שליחו המנסה לומר לך דבר מה?" "היתה הנערה," נזכרתי לפתע, "היא הפחידה אותי." שחזרתי את ההרגשה שעלתה בי למראה הפנים שסבבו לרגע ונמוגו, "העיניים שלה... היו דומות לשלך." אריקה קפאה במקומה ואני כלאתי את נשמתי. מדוע אמרתי זאת? כשראיתי אותה בלהבה היא לא הזכירה את אריקה. אבל העיניים! אריקה התבוננה בי בדממה ואני ראיתי את עיני הנערה ניבטות אלי, "מה שקורה לי קשור אלייך. אלנדיל דיבר על חובה משלך." עפעפיה של אריקה צנחו והיא שקעה בעצמה. אחר ראיתי את עיניה עולות ומתייצבות למולי, "לכולנו יש חובה מימים קדומים. אמי נהגה לספר לי כי כבר בעת מעשה אהבתה לאבי ידעה כי נוצקתי לתוכה בתבנית שיש בה יותר ממנה ומאבי. תמיד חשבתי שדיברה על האחריות למסורות השבט אך עתה אני יודעת כי כיוונה לדברים שונים. העיניים שלנו דומות, אתה יודע." הוסיפה. הנהנתי, ידעתי זאת. עיניה השחורות הגדולות היו מפחידות ומרגיעות כאחד. "מה נעשה?" שאלתי. "נצא מכאן." קרבתי אל דלתות העץ העצומות. לא היתה עליהן כל ידית ורק פס דק סימן את המקום שבו התחברו. חיפשתי אחר הצירים אך אלו נבלעו בקירות. עמדתי לרגע ואז דחפתי את הדלת מימיני. היתה התנגדות קלה וסדק החל נפער בין הדלתות. "אריקה מהר!" יצא קול צרוד מגרוני. אריקה החליקה בגמישות מבעד לפתח המתרחב ואני אחריה. הדלת נעה לאחור ונסגרה. בסקרנות קרבתי חזרה לדלת וניסיתי לדחפה. חשתי כדוחף סלע מוצק. לוח העץ לא נע כמלוא הנימה. "הדלתות נועדו ליציאה בלבד." אריקה הביטה במקדש במבט זועף. התרחקנו מעט והתיישבנו על העשב הרך. הייתי רעב וחשתי מועקה ודכדוך. אריקה הביטה לפניה בפנים מרוכזות שקועה במחשבותיה, ואני לא העזתי להפר את הדממה. רוח החלה נושבת, אלא שבמקום להביא הקלה סבבה לוהטת וסמיכה והעמיקה את תחושת הכבדות. "נסיכות האש," אמרתי, "נראה כי הצלחנו לעבור אותה בשלום." "איני בטוחה," אריקה הביטה במקדש, "דברים רבים מדי נותרו עדיין סתומים." "אם נמשיך לרדת נוכל לדעת אחת ולתמיד היכן אנחנו. זהו הר סיני ובמוקדם או במאוחר נפגוש באנשים." אריקה התבוננה בי ואחר פשטה את ידיה לצדדים כמסמנת שאין לה דעה משלה. התחלנו לרדת ועד מהרה נעלם המקדש מעיננו. המדרונות הלכו והפכו מתונים ובסופו של דבר התגלה לפנינו המישור הנמשך מתחתית ההר. פלטתי קריאת שמחה. עצים צמחו למרגלות ההר ואנו מיהרנו לעברם. רגלי כאבו. הסנדלים לא נועדו להליכה כה ממושכת ופעמים רבות כשלתי על אבנים, מותח את הגידים בקרסולי עד סף קריעה. העצים התרוממו לפנינו. זיהיתי עצי שקד. שקדים ירוקים הציצו מבין הענפים ואני זינקתי בצהלה לעבר ענף גבוה ומשכתי להנמיכו. אריקה מיהרה לסייע והחלה מושכת ומשירה את השקדים על האדמה. שחררתי את הענף והוא זינק חזרה למקומו. פסעתי אל עץ סמוך. לא האמנתי למראה עיני. היו עליו תפוחים, ירוקים ובוסריים, אבל תפוחים. "אריקה!" צווחתי והיא נחפזה אלי. כיוונתי אותה אל מתחת לענף נושא פירות. דחקתי את ראשי בין רגליה והרמתי אותה על כתפי. צווחת עליצות פרצה מגרונה, ידיה נעו אל בין העלים ותפוחים החלו לצנוח סביבי. "הו...הו..." רקדתי כשהיא על כתפיי. תפוח על כל שלושה שקדים, מצאתי את השילוב הזה מושלם. אריקה העדיפה תפוח ושקד אחד. פניה של אריקה נרגעו והרגשתי הוטבה לאין שיעור. "חייבים להיות אנשים בסביבה." אמרתי, "מישהו נטע את העצים הללו ובוודאי בא לטפל בהם." אריקה הנהנה. תחבה לכיסי מכנסיה כמה תפוחים ואת השקדים הנותרים, והתרוממה ממקומה. פנינו לעומק המטע מניחים כי מעברו השני נמצא מקום ישוב. המטע התגלה כגדול משציפינו, אך לבסוף הסתיימו העצים ואנו עמדנו אל מול מישור רחב שבמרכזו קבוצת בתים קטנה. האדמה קרנה מלהט השמש והבתים בלטו כנקודות כהות על הרקע הצהבהב. ילדים נראו משחקים בין הבתים ואני פלטתי קריאת שמחה. אריקה חייכה, "מה דעתך?" פניתי אליה. "נתקרב," השיבה, "המקום לא נראה מסוכן." "אם זהו אכן הר סיני אלו בוודאי ילדי בדווים. סביר להניח שידעו לדבר רק ערבית." יצאנו מבין העצים והתחלנו לפסוע לעבר בתי הכפר. הילדים הבחינו בנו ונעלמו בצווחות אזהרה. עד שהגענו ניצבה לפנינו שורת תושבים. הגברים לבושים בגלביות בהירות והנשים בשמלות ארוכות מבד שחור. בדווים, אין ספק. "מרחבא." פניתי בערבית אל הקבוצה ותרתי אחר זה הנראה כמנהיג. המיה עלתה מבין האנשים וסימנים של חוסר הבנה. "מרחבא... אנא ידידי, באנו לשלום." ניסיתי שוב במעט הערבית שידעתי. הבעת חוסר ההבנה רק העמיקה. "שלום, אנחנו מבקרים ורוצים לקנות אוכל." עברתי לעברית,אולי יבינו את השפה הזו, "אני ראובן וזו אריקה." הצבעתי עליה. פני האנשים התעוררו והתרגשות ניכרה עליהם, "ראובן..." שמעתי כמה לחישות של שמי. איש הגיח ויצא מתוך הקבוצה, "ראובן." אמר והצביע על עצמו. נדהמתי, "שמך ראובן?". האיש נענע בראשו בהתלהבות. "מי אתם? מהו המקום הזה?" פניו העידו שלא הבין את שאלתי. "עברית," אמרתי, "אתם מבינים עברית?" האיש הביט בי בלי להגיב. קרבתי אליו. "ראובן." חזרתי והוא נענע בראשו בשמה על שאני יודע. פסעתי אל עבר אחד הגברים שעמד בסמוך והצבעתי עליו בהבעת שאלה. "כלב." האיש הגה את שמו בגאווה ואני נשנקתי מתדהמה. הצבעתי על האשה הסמוכה אליו, "רבקה." זה לא ייתכן. מוחי התערבל, האנשים הללו אינם מבינים עברית ובכל זאת שמותיהם עבריים לחלוטין. כיוונתי אצבע אל גבר נוסף, "אלישע." הסטתי אצבעי, "נחתום." "שעורה." השיבה אחת הנשים. "מרים." "שחור." השמות הגיחו והיו כמהלומות על ראשי. משהו אינו כשורה במקום הזה, זו טעות. פניתי אל אריקה לבקש עזרה ונדהמתי לראותה פוסעת לאחור בצעדים קטנים ומתרחקת. "אריקה, מה את עושה? אל תעזבי אותי!" ידה אותתה לי להישאר. לא הבנתי מה ברצונה שאעשה. צעדיה של אריקה הוחשו והיא פנתה והחלה לרוץ לעבר העצים. "אריקה!" זעקתי בתחינה. גופה נעלם בין עצי המטע ואני הסתובבתי אל מול קבוצת התושבים מבולבל והמום ממעשיה. האנשים הביטה בי בדריכות ואני הסטתי את עיני בחשש. הילדים עמדו ביניהם, אוחזים ברגלי המבוגרים. ירדתי על ברכי למול אחד מהם והצבעתי עליו. הילד הביט בי בעיניים תמימות ועגולות, "עשיו," אמר והשם התגלגל והלם בי. הילד עזב את מקומו ופסע לעברי כשעיניו נעוצות בעיני. חשתי תמיהה על העזתו אבל אז התכנס מבטו וחזר ופגש בי. אפלה עלתה מתוכו וענות כאב. עצמתי את עיני, מבקש להתחמק מהמבט. די! שחרר אותי! הכאב והייסורים סגרו עלי כאזיקים. סובבתי את ראשי בכל כוחי להינתק. אלוהים! חשכה שררה במקום שבו ניצבתי ולמולי הופיעה שורה של להבות נעות בסערה ומשתלחות לעברי. צווחתי בבעתה וקפצתי לאחור. הלהבות נותרו במקומן. התנשמתי עמוקות, הלהבות סערו והשתלחו אך נותרו מחוברות למקום יצאתן בקרקע. הבטתי בהן במבט בוחן. היתה בלהבות חיות שלא היתה באש רגילה ונדמה היה לי שהן מבקשות לפגוע בי ממש. מה מתרחש? תחושת סחרור חזקה עלתה בי, אימצתי את כל כוחי שלא לאבד את ההכרה. מה הן? חשתי את לבי פועם כמבקש לפרוץ מחזי ועורי סמר. אלו בני אדם, אלו הנשמות של האנשים שניצבו למולי, קבוצת התושבים שדיברה עימי. גל של בחילה עלה בי. הלהבות התנשאו. מהן בהירות משל השאר ומהן להבות קטנות. פניתי לאחור מבקש ביאוש אחר אריקה, אך העצים נעלמו והכול היה שרוי בחשכה כבדה. שבתי ופניתי באטיות. למולי ניצבו הלהבות שעתה נדמה כי שככו מעט ורק תנועתן נמשכה ללא הרף בזרימתן מעלה. אלו בני השבט הנעלם. המחשבה עלתה במוחי נושאת עמה ודאות שאין עליה עוררין. אחי בני השבט אשר הפקידו עצמם בידי שרימן ופסעו בעקבותיו אל תוככי המדבר. האם זהו שעלה בגורלם? האם שרימן עולל להם זאת? התיכם ללהבות וחיברם לקרקע למען יחיו וישרתוהו לעד? מחשבותיי סערו ועמן החרדה והכאב. מהו שאירע? תנועה עלתה מתוך הלהבות ולהבה בהירה הגיחה והתנשאה מעל לשאר. קרבתי אליה. "ראובן." עלה השם וידעתי כי מנהיג התושבים אשר שמו כשמי הוא המדבר. שלהבותיו נעו והמילים נוצקו אל מוחי. לא שרימן הוא שהפכם לשלהבות. נקמת האל העליון ומלאכיו היא. אחרי שרימן רדפו, אל לב המדבר. סגרו עליו בכוחם והכניעוהו. ואת בני השבט אשר נעמדו לסייע לו נתנו ביד כוהני שומר אשר לקחום אל העיר לעשות בהם את מעשה נקמתם. בעינויים איומים העבירום, משברים את גופם ולוכדים את הרוח המתחננת לצאת. בכד אבן השחם כלאו את נשמתם, גוזרים עליהם לשכון לעולמי עד במקום בו נלכדו על פני האדמה מבלי שיוכלו לשוב ולהלך על פניה. המחשבות הגיחו ועמן ידיעה שאין לה מסתור. אני הכוהן עלתה בי הזעקה, ולבי נשבר למראה שלהבות בני השבט. אני הוא שהניחם בידיו של המלאך, משקיט את חששותיהם ומבטיחם כי בבוא היום יכרע העולם בפניהם ויכבדם כאשר לא נעשה לבני המדבר מעולם. מדוע לא נשארתי עמם לשאת את ענות כאבם? עיוור הייתי, ושוטה. אל העיר הגדולה שבתי, מבקש בגאוותי להסיט את לב בניה מעבודת האלים. את לבי עקרו המענים, כוהני האל, אך בטרם הספיקו לכלאו פרחה נשמתי ונמלטה מגורל אחי שאותו ביקשו בעבורי. אלא שבכאב הנורא נבקע חלק נשמתי הנושא את זיכרון העבר, ונשתכח ממני כל שהיה. עצבות שאין לה שיעור גאתה בי. הובס שרימן במלחמתו, ושליחי האל אסרו אותו בחותמות אשר לא יפתחו לעולם. ואת בני השבט הותירו רתוקים לאדמה, נעים בבית כלאם ומתחננים כי יבואו להושיעם. "אני הכוהן!" זעקתי, "יהיו ייסורי גופי עונשי הצודק, הד קלוש לענות בני השבט. עתה עלי להצילם!" מה אעשה? הלהבות התנשאו למולי מרות ודאבות בשתיקתן. צער הילדים הוא שהכה בלבי חזק מכל. האם בטרם הומתו ביד הכוהנים שינה האל בחמלתו את צורתם למען יקל כאבם? ואולי צחק וזעם לנוכח זעקתם והענישם על כי חזו בהתקוממות המלאך כנגדו. כיצד אשחררם? הלהבות גאו ואני חשתי בחום המבקש להבקיע מבעד למחסום הבנתי. לא חששתי לחיי. גופי השתנה ונכון להכיל את האש. צורתי נותרה כשהייתה, אך לבי סבב ולהבות עלו מחזי. החום גבר, את ידידותי זיהיתי עתה, את מנהיגות העדה. ראש השבט קרבה אלי, מגיחה מבין להבותיו של בן בנה ראובן, והמרפאה יצאה מבעד צבעי הזהב של להבת נכדתה שעורה. "כיצד אשחררכן?" הפניתי אליהן את ענותי. פניהן חייכו בידידות שהרעידה את לבי, אך מענה לא קיבלתי. "אריקה." שאגה עלתה מתוכי ונשלחה אל החשכה האופפת אותי, "היכן את? תני לי מכוחך!" כל תשובה לא נשמעה והלהבות עלו וסגרו עלי. "אריקה!" לפתע הבחנתי בתנועה בחלל האפל למולי. חריץ נפער והתרחב שיכולתי לראות מבעדו. אריקה היתה שם, פוסעת לעבר הכן עליו ניצב הכד שראיתי בחזיונותיי. "אלוהים..." לחשתי והבטתי בה, ובגופי מטפסת אימה אשר לא ידעתיה זה עידן ועידנים. שולי החריץ רטטו ועמם רטט לבי. כיצד הגיעה אריקה אל מקום הכד? כיצד ידעה היכן נמצא זה אשר הוסתר והטמן לפני דורות כה רבים? תקווה החלה מבקיעה. הלהבות גאו סביבי כמבקשות לסייע בעדה. הרטט בתוכי הלך וגבר. גבישים סמויים הדהדו בתוך לבי עד כי חששתי פן יתרסק עלי עולמי. שוועת נשמתי היא, ידעתי, זעקת כאב השנים בהן חיתה בחשכה, מבקשת כי ישוב אליה חלקה הנעלם. אריקה ניצבה עתה סמוך לכד. ידיה עלו לאחוז בו. הכל דמם. ואני ראיתיה מייצבת את עמידתה ומנסה להסיר את המכסה מעליו. דבר לא אירע. הכד נותר סגור, ואריקה נשאה אותו למול עיניה מנסה לאתר את מקום חיבור המכסה. נראה שלא ראתה דבר, שכן היא שבה למשוך בחלקו העליון. שוב ושוב ניסתה ולבסוף החלה לחבוט בו. גופי רטט בחוזקה והמראה למולי החל מתערפל, "אריקה על תעשי זאת!" אריקה עצרה והביטה בקיר הסלע הסמוך לה. "אריקה," ביקשתי לשאוג אך קולי לא נשמע לי, "אל תטיחי בסלע פן ייבלע בחשכה ולא יימצא עוד." ידה הורמה ואני ידעתי כי היא עומדת להטיח את הכד בכדי לשוברו. "איי!" הזעקה נפלטה ממני בקול נורא וגופי הפך דק עד מאוד. פתיל עלה ממני ונמשך אל תוך החריץ שלמולי, סבב את גופה של אריקה וכרך את עצמו סביב ידה. אריקה ניסתה להשתחרר. "לא!" ביקש ממנה קולי, הלהבות נאספו מעלי, "אל תעשי דבר!" בלא שכיוונתי נע הפתיל, סבב את גופה של אריקה והטיחה בחוזקה אל קיר הסלע. ראשה נשמט והיא קרסה בצד הקיר. הפתיל התפתל כברק וכרך את עצמו סביב הכד, אוחז בו בטרם יגע ברצפה. שמעתי זעקות וקולות תחינה. הלהבות טיפסו ובני השבט התייצבו סביבי, מבקשים להעניק לי מכוחם. כיוונתי לבי, הוספתי שאגתי אל שאגתם. רחש נשמע. תחילה רך ועדין כמים הזורמים ואחר מתגבר והולך, כוחו של הפתיל הלך וגבר עד שנבקע הכד וחלקיו נפלו והתפזרו על רצפת המערה. רוח סערה עלתה באחת, ואני עצמתי את עיני שעה שהלהבות רחשו בהמיית ציפייה. ביקשתי לומר כי איני יודע כיצד אחרר אותם ואת ילדיהם, אך אז הכתה בי הרוח וחדרה אל תוכי, וכוח שמעולם לא ידעתי התפרץ אל גופי. לבי התרחב ותפח וקיבל אל תוכו את חלקי נשמות בני השבט שנכרתו. ומחשבתי עלתה, לראשונה בחיי, שלמה ומטוהרת. פקחתי את עיני והבטתי בבני השבט הניצבים למולי. ייסורים ומכאוב היו בהם, ענות דורות ריתוקם, אך עתה גם מחילה. חובת התיקון הוטלה עלי, הגיעה העת למלאה. את לבי פתחתי לרווחה. ועת פסעתי אל בין הלהבות יצאו מתוכי קטעי נשמתם הכלואים והושבו אל לבם. אחת אחר רעותה התנשאו הלהבות ניתקות מאחיזתן בקרקע ומתרוממות אל עבר השמים. זמן אין קץ חלף, הלהבות השתהו עוד רגע מעלי כמבקשות להיפרד, ולבסוף נעלמה האחרונה שבהן. רגלי כשלו ונפלתי על הקרקע. העלטה מסביבי נאספה לגל אובך שהתרומם אל השמים ונעלם ועיני הוצפו באור שמש. "אריקה!" חרדה עצומה עלתה בי. הבטתי אל ההר השחור המתנשא מעלי. בתוככי המקדש ממנו באנו, ידעתי, שוכבת אריקה פצועה. צמרמורת חלפה בי. ומה אם פציעתה קשה משחשבתי? פניתי במרוצה לעלות בדרך שבה ירדנו. אי שם במהלך מרוצתי עצרתי והבטתי לאחור. חשתי מכה בחזי. במקום בו היה המטע ניצבו מספר עצים בודדים. אימצתי את עיני וחיפשתי אחר הבתים, אך דבר לא נראה. כאב חלף בי לרגע על ששוב לא אראה את חברי, בני שבטי, אך אז עלתה בי השמחה על שחופשיים הם להמשיך בדרכם, ואני ברכתי אותם בלבי ושבתי לרוץ. המקדש ניצב במקומו וכל שינוי לא ניכר בו כשקרבתי אליו. אף לא טרחתי לגשת אל הדלתות הרחבות. נחפזתי אל הפתח הקטן מאחור וירדתי על ידי וברכי להיכנס לתוכו. האפלה עטפה אותי ולאחריה האור האדמדם, שעה שיצאתי אל האולם הגדול. אריקה שכבה בצד אחת הדלתות הגדולות. מיהרתי אליה כשלבי קופא מחרדה. היא שכבה על צדה כשידה מושטת אל דלת העץ הקשה. כנראה גררה עצמה אל הדלתות וניסתה לדוחפן. רכנתי מעליה, מבקש לחוש בנשימתה. משב קל עד מאוד, מפחיד ברכותו. רגלה הימנית היתה מקופלת בצורה לא טבעית וכשהטיתי בעדינות את גופה ראיתי את מקום השבר מתחת לברך. צמרמורת חלפה בי, צריך להביאה לבית חולים! נתקפתי אימה. היכן אנו בכלל? ביטחוני כי זהו הר סיני התערער זה מכבר, איני בטוח אפילו אם זה הר, הרהרתי במרירות. הבטתי מסביב בחוסר ישע. לו לפחות היה דבר שיוכל לשמש כסד לקבע את הרגל השבורה. לא הבחנתי במאום. נזכרתי בגלבייה המרופטת ובתנועה מהירה הסרתי אותה והתחלתי לקרוע ממנה רצועות. קרבתי בעדינות את הרגל הבריאה אל השבורה וקשרתין ביחד, מהדק ככל שניתן. הבטתי בפניה החיוורות של אריקה וברכתי בלבי על חוסר ההכרה החוסך ממנה את הכאבים. כרעתי לצדה, דחקתי את ידי מתחת לגופה והתרוממתי. גופה של אריקה הזדעזע כשדחקתי בגבי בכל הכוח את הדלת. לאן בעצם נלך? לא היתה כל דרך לדעת להיכן כדאי שאפנה. מוטב שנרד אל תחתית ההר, לפחות ההליכה תהיה קלה יתר. חיזקתי את אחיזתי באריקה והתחלתי לרדת. זמן רב צעדתי, נועץ כל העת את עיני בקרקע ומתרכז לא ליפול. רגלי כשלו שוב ושוב ונשימתי הלכה וכבדה. רוח קרירה חלפה לפתע על פני. הרמתי את עיני ונוכחתי לדעת כי השמש נעלמה מעבר להרים. העפתי מבט חרד אל השטח לפני, לא אוכל להתקדם בחשכה. מה אעשה? הקור גובר וגופה של אריקה זקוק לחום. הבטתי סביב לחפש מקום מחסה לשהות בו הלילה. לא הבחנתי בדבר. תנועה מהירה לכדה לפתע את עיני. זיקית חצתה כבזק את המדרון ונעלמה בין שני סלעים. מצמצתי בעיני. הזיקית שראיתי קודם לכן? בוודאי אחרת, אמרתי לעצמי, הרי חייבת להיות על ההר יותר מזיקית אחת. סימן החיים עודד אותי,והסלעים ביניהם נעלמה משכו את עיני. קרבתי ומצאתי עצמי בכוך שנוצר על ידי שלושה סלעים שנשענו זה על זה. שיחים נמוכים צמחו בין הסלעים. ביניהם שיערתי נמצאת עתה הזיקית. הודיתי לה בלבי על המחסה שגילתה לי. בעדינות רבה הורדתי את אריקה על הקרקע. השיחים היו טיפוסיים לאזור מדברי, עלים בשרניים מכוסים בציפוי לבנבן דקיק של מליחות. אדאג לפחות שתנוח על מצע רך. התחלתי למשוך ולשבור מענפי השיחים עד שהיה די למצע דק. סידרתי אותו בקפידה ואחר העברתי אליו את אריקה. קרני השמש האחרונות נעלמו, החושך התפשט ועמו הגיע הקור. רעד חלף בי. לבשתי תחתונים בלבד וסנדלים. לאריקה היו לפחות מכנסיים ארוכים וחולצה. מי ייתן לי אש, שאוכל לחממה. הנחתי יד על מצחה. המצח היה לח מזעה. היתה בי תערובת בלתי אפשרית של עצבנות ומנוחה, פחד עצום כי אריקה תמות ועמו גם שלווה וריחוק, כאילו דבר מה שומר עליה ושוב אין הדברים כולם בידי. נגעתי בקסם, ומה שאירע לי היה מעבר לדברים שיכולתי להסבירם במוחי. עפעפיה של אריקה זעו ונפקחו. "אריקה!" הרכנתי את ראשי ועיני הוצפו בדמעות. עיניה היו בהירות. היא הביטה בי ואז העבירה מבטה לצדדים, "היכן אנו?" בדרך אל תחתית ההר." הרווחה שעלתה בי לשמע קולה כמעט והכריעה אותי, "איך את מרגישה?" "טוב." ראשה התרומם מעט כדי לבחון את גופה, "מה קרה לי?" "את לא זוכרת? מצאתי אותך במקדש כשרגלך שבורה." אריקה התיישבה. סייעתי לה והיא סקרה את הרגל השבורה ואת רצועת הבד הקושרות אותה. אחר הביטה בגופי הערום. "זה בסדר, לא קר לי, במיוחד עתה שהתעוררת." אמרתי ברכות. ידה נעה לעברי, "מצאתי את הכד." "ראיתי אותך." הרכנתי את ראשי שלא תבחין בחרדתי מחיוורון פניה. "ניסיתי לפתוח אותו אבל משהו עצר אותי." "הייתי חייב לעצור אותך לפני שתשליכי אותו על הרצפה. אני הוא שהטיח אותך אל הקיר." נעתי במקומי באי נוחות. "האם נפתח?" בקולה של אריקה היתה חרדה. "נפתח." עיניה של אריקה מלאו שמחה. "אלו היו בני השבט." התחלתי לספר שהמילים פורצות מפי מבלי שיכולתי לעוצרן. דיברתי ודמעות זלגו על לחיי. פרקתי את כל שהצטבר. בפחד ובצעקות, ללא הפוגה. הלב שחובר פתח נתיבים שלא חשתי בהם מעולם, ואני דיברתי כשעיניה של אריקה מאמצות את כוחי להמשיך. לבסוף חדלתי. גופי היה מרוקן. משא כבד עד מאוד נפרק ובית חזי נדמה כרחב לאין סוף. אריקה נשאה את עיניה והביטה בי, "מלאה חובתך, ואף השתנית עד מאוד." לא השבתי. חשתי את הדי הסערה שחלפה בתוכי, אך מאחוריה המתינה סערה נוספת. חשתי בשינוי העומד לפני וביקשתי להשהותו ככל שאפשר. "אמרי לי, כיצד ידעת למצוא את הכד?" אריקה הסבה את פניה לפנים, "אף אני ראיתי חזיון כשישבנו באולם המקדש. מבטי נמשך אל הקיר למולי והבחנתי כי יש עליו צורת תבנית דקה. קמתי להתבונן בה, ומבלי שאדע כיצד נטלה התבנית את חושי ומצאתי את עצמי ניצבת בקומה השנייה. רציתי לבדוק אותה, אך אז שמעתי את קול נפילתך ומצאתי את עצמי יושבת במקום שבו הייתי קודם. לא הבנתי מה פשר צורת התבנית עד שפגשנו בבני השבט. אז עלתה לנגד עיני ואני ידעתי כי היא מוליכה אל הכד." אריקה הביטה בי בצער, "כל שידעתי הוא שעלי לפותחו. ביקשתי לנפץ אותו אך היד נעצרה ואת השאר אתה יודע." "הכוח יצא מתוכי בלי ששלטתי בו, אני מצטער." אמרתי בכאב. אריקה פרצה בצחוק. "איני יודע מהו אותו כוח שיצא ממני." הוספתי בקול כבד. "עוד תדע." אריקה חייכה, ובעיניה דומה שעלתה להבה שלא היתה בהן קודם לכן. גחנתי להתבונן במקום השבר ברגלה, "הדבר החשוב ביותר הוא להביאך מהר ככל האפשר לבית חולים. יקבעו את העצמות ויתנו לך משהו נגד זיהום. נמשיך לרדת עם אור ראשון ונחפש מקום שנמצאים בו אנשים." אריקה נשענה מרפקיה, "אין איש למטה." "איך את יודעת?" הייתי מבוהל מנחרצות דבריה. הלהבה בעיניה של אריקה גדלה והפכה לאש גדולה, "הבט אל תוך לבך." קולה הפך שקט ומצווה. התבוננתי בה בפליאה. לבסוף החלטתי שלא להתקומם וכיוונתי את מחשבתי אל המתרחש בתוכי. תחילה לא ראיתי דבר, החשש והבלבול ערבלו והסתירו. אחר גיליתי חלל שנוצר. התבוננתי בו בהפתעה. זה היה מקום של מסתור ומכאוב, של משא השכחה שליפף כל העת את לבי ועתה שוב לא היה. אריקה התבוננה בי בעיניים בורקות, "האם ראית?" לא הייתי בטוח למה כיוונה. הבטתי שוב אל תוכי. הערפל התבהר ועתה יכולתי לראות את אשר היה שם קודם לכן. ראיתי את שבר לבו של הכוהן ואת אנשים שבטי הכלואים משנים צורתם ונמוגים, וידעתי כי הותר משאם ועמו שוחררתי אף אני. מחשבותיי נעו כקרן אור המחפשת בערפל, ואז הבחנתי בנתיב. דק היה וכמעט בלתי מורגש. חידדתי מבטי לראות להיכן הוא מוליך. מוחי נאבק ואז התבהר הנתיב ואני ראיתיו. פתח הוא, דרך המוליכה אל העולם הנסתר אשר כל חיי חשתי בקיומו. התבוננתי ארוכות אל המקום בתוכי, וידעתי כי נפתחה לפני הדרך ואם ארצה אוכל להלך בה. אריקה התבוננה בי בחיוך מסתורי. עיניה בערו בלהבה בהירה. "הנסיכה," אמרתי לפתע, "אחותם של אחראתון ואלנדיל נעה בין שני העולמות." אריקה חייכה ובלבי עלתה פליאה עצומה. "את הנסיכה." לחשתי. ראשה נע באישור וידה נעה בתנועה זעירה. פתח נפער בחלל סביבנו ושניים הגיחו מתוכו. לבושים בגדי הדר ואבנים יקרות. אלנדיל ואחראתון פסעו והתייצבו באוויר למולנו. הבטתי בהם כשפי פעור, ואחר הפניתי מבטי לבקש ישועה מאריקה. קול צחוקה הצטלצל כשהביטה בי ואחר בהם בשמחה ואהבה עצומה. היה בי רעד שלא יכולתי להשתלט עליו, "כיצד ייתכן הדבר?" חיוכה של אריקה דעך, "מבני האדם אתה." אמרה, "כאחים הייתם לנו לפני עידן ועידנים ואז נפרדה דרככם. את שרימן ידענו ובעת המלחמה הראשונה חברו אליו בני עמי, מבקשים כמותו להסיר את כוח האל הכובל את הסערה. לאחר התבוסה נמלטנו אל תוך האדמה וביקשנו להסתתר מזעם האלוהים. כך שהינו עת רבה, וכששב אליו כוחו של שרימן וביקש לצאת בשנית כנגד האל נרתעו בני עמי והשאירוהו לעמוד לבדו. דורות רבים שכחנוהו, יודעים כי אסרוהו שליחי האל ושוב אין בו כל כוח." "אך יום אחד שמעתי את קולו של שרימן. מבית כלאו דיבר, ממעמקי האדמה שבה נכלא. בקשה לו, את קול ייסורי ילדי האדם אשר בטחו בכוחו והלכו אחריו הוא שומע, כלואים הם, ואת אזיקיהם לא יוכל לנתק. אך תקווה יש עמם אם ימצא האחד אשר נותר חופשי ויבוא לשחררם. את הכוהן עלי לגלות, אמר, ולהביאו אליהם. אז יצאתי לחפשך. למורה היית, ובכל גלגולי חייך ביקשת לדעת את ראשית הדברים, ואת שלמדת סיפרת לאלו אשר חיפשו אף הם. פעם אחר פעם הייתי שבה ומוצאת אותך, מתבוננת אל מקום השכחה בלבך וממתינה למועד בו תבשיל רוחך ותוכל לצאת אל המסע שלפניך. רבות האזנתי לדברים אשר דיברת, וככל שהרבת לספר נשבה לבי וביקשתי ללכת אחרייך. כך היה עד שנולדת אל החיים האלו. באמך פגשתי אז ובגופה הטבעתי את סימני למען יכירום אחי." מבטה הופנה אל אחראתון ואלנדיל ובעיניהם ראיתי את אהבתה, "ידעתי כי תבואו לסייע בידי." אמרה ברכות. השניים הביטו בה במבטים זוהרים. "אבל הרי את נראית כאדם." אמרתי. אריקה דחפה את עצמה והתיישבה, "פעם יחידה ניתנת לנו היכולת להופיע בלבוש אדם, חייבת הייתי להלך לצדך במסע, ולבד מזאת," עצרה וחייכה אלי ברכות, "את כוח סיפוריך למדתי זה מכבר לאהוב וביקשתי לדעת את כוחה של אהבת נפשך וגופך." הדמעות הציפו את עיני, "המאושר באדם אני," אמרתי בלחישה, "לעולם לא תחסר אהבתי אליך." אף בעיניה עלו דמעות ואני קרבתי לחבקה, מבקש להשקיט ולו במעט את הגל העצום שכמעט וקברני תחתיו. האחים התבוננו בנו כששמץ גיחוך על פניהם. "אכן." אמר אחראתון, מנענע ראשו לעבר אחיו כמאשר שאירע הגרוע בחששותיו. "היכולה את לשנות צורתך?" מוחי היה המום מהמתרחש אך היתה בי סקרנות עצומה. "לא," השיבה אריקה, "לבוש האדם כובל אותי, משבחרנו בו שוב אין בכוחנו להשילו." "ומה יהיה אחרי מותך?" אמרתי בקול חלש כחושש פן ישמעוני. "אלבש צורתי כמקודם ואשוב אל בני עמי." "ואני?" הפעם היה רעד בקולי. עיניה הושפלו ואחר עלו עמוקות משהיו, "אף אתה תשוב להלך, אך כשאבוא לשמוע את דבריך שוב לא תראני." הרכנתי ראשי להסתיר את הדמעות שהציפו את עיני. אריקה שלחה ידה בעדינות, "אשא את זיכרון חיינו, ומי ידע, אולי כשאהיה בקרבתך יעלו בך המראות ותשוב לזכור ולו מעט מכל אשר היה." אחזתי בידה מבלי לדעת מה לומר. אחראתון חייך לעברי, "החכמת לא מעט, אם שותק אתה כשאין בפיך דברים." כבשתי את רגשותיי והשבתי חיוך אליו ואל אחיו, "לא מעט לצון חמדתם על חשבוני." גיחוך עלה על פניו של אלנדיל, "שכחנו עד כמה משעשעת טיפשות האדם." אחר המשיך ודיבר בקולו הבהיר, "כמעשה טירוף היה בעינינו רצונה של אריקה ללבוש דמות אדם, אך טובה בחירתה בבן האנוש. שתקתי והבטתי בהם, לבי גדוש בהכרת תודה. "ליום חתונתכם נבוא," אחראתון היפנה מבטו אל אריקה, "היו בטוב." קולו עלה כמתנגן. אלנדיל נשא את ידו וזיק של אור חלף שעה שהשניים נבלעו בחשכה ששבה ועטפה אותנו. "מה נעשה?" הייתי מלא התרגשות וסערה. "עוד עלינו למצוא את הדרך לצאת מכאן." סקרתי את בדיה הדקים של אריקה, חושש שהכאב ברגלה יגבר במהלך הלילה, "אם לפחות היה לנו משהו להדליק בו אש." משהו נצץ על חולצתה של אריקה, "הסיכה, אלנדיל אמר כי תשמש לנו מקור אור אם תגיע עת צרה." אריקה הסירה את הסיכה ואחזה אותה בידה. המתנתי בנשימה עצורה. מאום לא אירע. "שלי היתה, אך איני זוכרת מהי הדרך העלות בה אור." אריקה עצמה את עיניה מבקשת להתרכז. ניסיתי להבחין במראה הסיכה באפלה. היתה לה צורת סהרון. ציור עתיק עלה בזיכרוני ובו דמות נסיכה שעטתה קישוט דומה. אלא שבציור היה הסהרון מונח על מצחה, תלוי בשרשרת זהב הדורה. "הניחי אותה על מצחך." אמרתי. אריקה פקחה עיניה בתמיהה, ואז הנהנה והצמידה את הסיכה למרכז מצחה. לרגע היה נדמה כי עיניה נעשות אפלות משהיו ואז החל אור זהוב לעלות מהסהרון, גובר והולך עד שהיה ללבן. אריקה הביטה לעברי. האור הזורח ממצחה הסתיר את פניה וכל שראיתי היו העיניים הגדולות שנדמו כעולות באש. "האור חזק מדי." אמרתי חלושות. אריקה הרימה ידה ונגעה בעדינות בסיכה. האור שכך, תחושת הקור חלפה ונדמה היה כי חום בוקע מהסלעים שסביבנו. אריקה נשגבה על גבה כשפניה רגועים, ואני חשתי לראשונה נינוחות בגופי העירום. "כיצד נצא מכאן?" הבטתי ברגלה, "הרגל השבורה אינה בדמיוני." "עוד כדור זהב אחד לך." קולה של אריקה היה בהיר. אכן! הרמתי את ידי והסרתי את השקית שעל צווארי. כדור הזהב הבהיק כשהתגלגל אל כף ידי. הוא האחרון ובמקום בו יתגלה, אמר אחראתון, נקים אריקה ואנוכי את ביתנו. הטיתי את זרועי לאחור והשלכתיו כל כוחי. מבהיק כברק חצה הכדור את השמים הכהים, פגע בסלע בתחתית המדרון ונעלם. "לשם נלך." אריקה הושיטה ידה. דחקתי את ידי מתחתיה והתרוממתי כשהיא בזרועותיי. הסיכה האירה את דרכנו כשקרבנו אל המקום בו פגע הכדור. בהיסוס שלחתי יד לגעת בסלע. האבן נרעדה. "ניכנס." אריקה דיברה בקול בוטח, "מקום מעבר הוא." ביקשתי לצעוד לפנים אך גל חשש הציף את מוחי. כיצד אשוב אל חיי הקודמים? דבר לא יהיה עוד כשהיה. הכל שונה ושוב איני יודע מהו הנכון לעשות. עיניה של אריקה נצצו למולי יודעת את המתחולל בי. "למורה תהיה," אמרה, "ואני אהלך לצדך." לא ידעתי למה כיוונה. כשתיארה קודם לכן את חיפושי אחר ראשית הדברים חשתי כי דבריה נגעו במקום של אמת. אך על מה אדבר? איני יודע דבר שראוי לספרו. "עת רבה לפניך." אריקה דיברה בקול בוטח, "עוד תדע. אתה תיזכר ואף אני ואחיי נעזור." שלחתי את ידי לפנים. הסלע נדמה כמתרחק, צורתו השתנתה ואנו צנחנו על רצפת סלע חלקלקה ורטובה. נשאתי עיני, מים ירדו על השרכים התלויים, נוטפים על הרצפה מסביבנו. שבנו לנחל דוד.
לוח 'השבט הנעלם'
מס. קטלוגי: 797898
תאריך משוער: 2800 לפני הספירה.
תאריך הגילוי: 21.7.73
מקום הגילוי: אתר החפירות אל רושמני, מחוז גורדני, עיראק.
תרגום: ד"ר פילפ נרד, המחלקה להיסטוריה, אונ' סורבון, צרפת.
תקציר (מצרפתית):
סוחר חיטים בשם ארונבעל מבקש להודיע למגדלי חיטה כי הדרישה לחיטים גדלה והוא מוכן לקנות כמות כפולה מזו של השנה הקודמת. החרס מופנה אל בן אחיו שחי בעיר שעל גבול המדבר. הוא יודע כי יקשה עליו לאתר את מגדלי החיטה השייכים לשבט המתגורר במקום נסתר בתוככי המדבר, אך למרות זאת הוא דוחק בו לחפשם ולהעביר את בקשתו כיוון שמדובר ברווחים נאים עד מאוד.
התבוננתי בתארוך, 2800 לפני הספירה, מקום מציאת החרס היה בסמוך לשרידי העיר שנחשפו באל רושמני. זה בהחלט היה בתחומי התקופה והאזור. הדף המצורף מאחור, התרגום המלא, היה כתוב בצרפתית. רוחמה התבוננה בי במבט מתנצל, "לא הספקנו לתרגם." עברתי לתרגום החרס השני. התיארוך היה 2300, חמש מאות שנה מאוחר יותר. לא היה תקציר ואני קראתי ישירות את התרגום המלא: "על אבי מדבר אנוכי... על הנביא אשר נשא דברו לפני תושבי העיר ושועיה... על המים אשר יגאו לשטוף את העיר ועל אימה אשר יחזו בה העומדים ביום ההוא. לגזרים קרעו את בשרו ועופות המדבר נשאו עם את איבריו...מנוחה... וגדולה תהיה לפניו ביום בו ידעו אויביו את האל אשר דברו נשא..." חשתי מהלומה בחזי. התרגום המקוטע הכה בי כפי שאירע לי בעת קריאת הספר. נשאתי את עיני, רוחמה התבוננה בי במבט סקרני. "אין פלא שלא מצאנו דבר נוסף על בני השבט," אמרתי, "הנביא שהיה גם הסופר שלהם נרצח." רוחמה אמרה, "יש בחרסים תמיכה מסוימת במה שעולה מהספר." ידעתי שעלי לשמוח, רוחמה מאשרת, במעט היסוס, את אמיתות הספר. בכל זאת היתה בי הרגשה לא נוחה. ניסיתי לאתר את מקורה ומצאתי שעלתה מתיאורי העינויים שעבר הנביא. "קרעו את בשרו..." יכולתי לראות בעיני רוחי את רבי הטבחים מקפידים בשימת לב על הארכת חייו שעה שקצצו וקרעו את איבריו. הלב בוודאי נותר אחרון שכן נחשב מקום משכנה של הנפש. נהגו לשבור תחילה את חוליות העורף כדי למנוע את בריחת הנשמה, ואחר לדלות את הלב ולשמרו בכלי מיוחד. מעניין אם עשו זאת לכוהן. הכלי שבו היו מניחים את הלב היה עשוי אבן שחם אשר נחשבה חזקה מכל אשר קיים. "ודאי סבל מאוד." אמרתי לרוחמה. חשתי קרבה אל האיש שהמית את עצמו בעבור אמונתו. רוחמה הביטה בי במבט רך, "הוא לא היחיד שמת מוות אכזרי באותה תקופה." אחר הרימה את הדפים, "יהיה צורך להכין הגדלות של צילומי הלוחות בספר ולעבור על התרגומים. נבדוק אם מצוינים שמות תואר זהים בקרב אנשי השבט ומגדלי החיטה ותיאורי הכוהן והנביא." התלהבותה גברה, "יש פה מספיק חומר לעבודת דוקטורט. אתה תתיישב לכתוב הצעת מחקר ראשונית. אני אדאג לדחוף אותה. נתחיל בשתים עשרה הלוחות שבספר ונרחיב לפי מה שיתגלה. אתה יודע שבסופו של דבר תהיה חייב לראות את הלוחות המקוריים." התלהבותה החלה להדביק אותי. "נפנה לקרן פולברייט," אמרתי, "הם מספקים מימון לנסיעות מחקר." "כן," רוחמה חייכה באושר, "הם גם חייבים לי טובה, ישבתי בשנה שעברה בוועדת המלגות שלהם." "הבן כותב בהקדמה שהלוחות נמצאים אצלו. ייתכן שיהיה קשה לשכנע אותו להציגם." "לאט, לאט." רוחמה התיישבה בכיסאה, "תחילה צריך לעבור על התצלומים. והפעם בלי סנטימנטים," הוסיפה בחדות, "אתה חוקר אדוני, ולא מיסטיקן רומנטי. תתנער מהשטויות ותתחיל לעבוד. הנה," שלפה את הספר מתוך הערימה והושיטה לי, "שבועיים אחרי החתונה אני רוצה לראות הצעת מחקר ראשונית. אוף," נאנחה בסיפוק, "המוח שלי מתעורר סוף סוף לקראת עבודה אמיתית. הפוליטיקה והניהול כמעט הטביעו אותי." הבטתי בה בחיבה. נכון שהניהול גוזל את רוב זמנה, אבל חסר לזה שינסה לקחת אותו ממנה. היו כמה ואינם עוד. זה כוחה וזו חולשתה, מעולם לא הסכימה לוותר על שעל שליטה שכבשה. "אפשר להזמין אותך לארוחת צהריים בקפיטריה?" שאלתי. בעת שאכלנו אירע דבר מסעדת הסינמטק בירושלים. אריקה סיפרה לי עליו בלילה כשהכנו עצמנו לשינה בביתם של תמר ורמי. המלצר ששירת את אריקה ותמר הפיל בלא כוונה את מנת הבשר שאריקה הזמינה. אחרי שסיים לנקות את הרצפה כרע לפתע על ברכיו וביקש מאריקה מחילה. היא נבוכה וביקשה ממנו בכל תוקף לקום. כשעמד בסירובו אמרה לו לבסוף שהיא סולחת לו ורק אז קם והתרחק. כשסיימה את סיפורה הביטה בי כמבקשת שאסייע. השבתי למבטה, תמה מה עלי לומר, "ומה קרה לאחר מכן?" "מאומה, הביאו לי מנה חדשה וכשגמרנו לאכול שילמנו ויצאנו." "מצוין, אז הכל הסתדר." "אינך מבין? זה מתחיל לצאת גם ממני." "מה מתחיל לצאת?" "האיש היה קשור אלי, הוא הכיר אותי במקום כלשהו." אריקה נעה בחוסר מנוחה, "והאופן שבו ביקש מחילה, אפשר לחשוב שאני מלכה או משהו." "את מלכה, האדירה מכולן." אריקה הביטה בי ארוכות, ידה נשלחה ואחזה בזרועי. "איי!" צווחתי שעה שעשיתי סיבוב באוויר וצנחתי על המיטה. אריקה התיישבה בכל כובדה על חזי, "אתה משוכנע?" ראשה היה רכון מעלי ואני הבטתי בעיניה ושאלתי את עצמי אם ייתכן בכלל ספק בכך. "קיסרית לפחות, תודה רבה." אריקה העבירה רגל חטובה מעל לראשי וגלשה לצדי. פניה הרצינו, "ואתה, לא קרה לך דבר דומה? הפגישה עם אלנדיל במערה לא פתחה אצלך דבר חדש?" "לא," אמרתי בכעס, "היא לא פתחה דבר, רק הגדילה את הטירוף של מה שקורה לנו." אריקה נאנחה, "טוב, לפחות גילתם את החרסים." "החרסים הם ממצאים ארכיאולוגים," אמרתי, "והדרך לטפל בהם היא מתוך שיקול דעת מדעי." סיפרתי לאריקה קודם לכן על הפגישה עם רוחמה והתאכזבתי כשלא התלהבה מהרעיון לחקור את הספר במסגרת עבודת הדוקטורט. "רוחמה צודקת," אמרתי, "מה שאירע הוא שהנחתי לעצמי להיסחף אחר הדברים שקרו ואיבדתי את זווית הראייה האובייקטיבית." "דיברת באופן שונה על החרס של בן הנביא." אריקה רכנה לפנים כופה עלי להתבונן בעיניה. מראה הלוח המצולם צף מול עיני, העינויים שעבר הכוהן... זה נגע בי. אריקה צמצמה את עיניה. "חשתי קרוב אליו. חבל היה לי על הכאבים האיומים שעבר. ידי הימנית החלה רועדת. הצמדתי אותה בחוזקה לירך. "מה קורה?" "שום דבר." דחקתי את היד מתחת לירך ונשענתי עליה להשקיט את הרעד. "לא עלו דברים נוספים, מראות, תחושות?" אריקה הפעילה לחץ ואני ביקשתי להדפו. היא הייתה אהובתי, אשתי לעתיד, אך היה שם משהו בתוכי, נוקשה ומפחיד שביקשתי להרחיקו מעלי. מראה של כד עלה לנגד עיני. הוא היה עגלגל בצורתו וקטן מהרגיל. מכסהו היה שטוח והשתלב במבנה הכד עד שכמעט ולא ניכר. "יש כד," אמרתי בשפתיים חשוקות. "איזה כד?" "כד," אמרתי, "טמון בו דבר מה." נשימתי פרצה מגרוני, "הוא עלה לי בראש כשקראתי את התרגום של לוח החרס." אריקה התבוננה בי במבט חודר, "אתה רואה אותו עכשיו?" "כן," סיננתי. "היכן הוא נמצא?" שאלתה הפתיעה אותי, עד עתה לא שמתי לבי לחלל הסובב את הכד. הרחבתי את מבטי. הכד ניצב על כן מרובע עשוי מאבן שחורה במערה שנחצבה בידי אדם. סמלים היו חקוקים על הכתלים וידעתי כי הם אותות אזהרה. השבתי את מבטי אל הכד. האבן היתה מחוספסת ונדמה היה כי אני מבחין על פניה ברטט כמעט בלתי מורגש. אלו הנשמות הכלואות, ידעתי לפתע, שנעקרו ונטמנו לעולמי עד בתוככי האבן. והרטט הוא של כאביהן. עלי להוציאן. תחושת בהילות איומה עלתה בי ואני הושטתי ידי לפתוח את מכסה הכד. דבר לא אירע. היד חצתה את מקום הכד מבלי לחוש במגע. קו בהיר משך את עיני וקרבתי לבדקו. נגעתי בו והוא נצבע באדום לוהב והחל פועם. חום עלה בי והרגשתי כיצד איברי מתחילים להתמוסס. "לך משם." שמעתי צעקה, "לך משם!" זעזוע עבר בי ואחריו זעזוע נוסף. פקחתי את עיני. ידה של אריקה היתה מונפת להנחתת סטירה נוספת. נפלתי לפנים על המיטה. אריקה רכנה מעלי וידיה על שכמותי ועורפי, מלטפות ומעסות. "מה קרה?" סיפרתי. סיננתי את המילים בקושי רב, אך סיפרתי הכל. הרעד בגופי הלך ושכך וכשסיימתי לדבר רפה הגוף ואני התיישבתי. אריקה קיפלה את רגליה והתיישבה למולי, ברכיה נוגעות בשלי. "שמעתי את צעקותיך. את ידעת היכן הייתי." מבטה ננעץ בי, "לא ידעתי היכן אתה רק חשתי בסכנה והצעקה עלתה מתוכי." שתקתי. עיניה הפכו זוהרות, "הרפתקה מופלאה ניצבת לפניך. את הכד עליך למצוא, זו חובתך ואני אלך לצדך." היה במבטה אמון שחדר ללבי ואני משכתיה אלי מבקש לינוק מכוחה. למחרת בצהריים נפרדנו מתמר ורמי. שניהם חיבקו אותנו ליד הדלת. רמי הניח את אצבעותיו על לחייה של אריקה והיא הידקה אליהן את ידה כמתחזקת ממגעו. תמר החלה לבכות, "שטיות," אמרה כשהיא מוחה בחזקה את דמעות, "הלוואי שיכולתי לבוא עמכם. רק שובו שלמים ותבואו ישר לכאן." "נבוא," אמרתי ואריקה הנהנה. באוטובוס לא דיברנו. ישבנו שקועים במחשבות. חשבתי על אמי ועל העומד לפנינו. איני יודע על מה חשבה אריקה. במזנון בעין גדי קניתי נקניקיות ובקבוק גדול של מיץ תפוזים. "אנרגיה." אמרתי לאריקה חלושות והיא חייכה ושילבה את זרועה בזרועי. הגענו למפל כשעה וחצי לפני החשכה. מי הנחל ירדו כמסך בהיר על פתח המערה ואני התבוננתי בקבוצת נערים ונערות שהשתכשכו בעליצות במי הבריכה. העולם נראה צבעוני ומלא חיים, ורק החלל האפל מאחורי מסך המים הפחיד ועורר בי רצון להסתלק. התיישבתי לצד אריקה. "גם ילדי הלאפים צווחים בצורה כזאת?" "יותר חזק." השיבה. שני נערים אחזו בזרועות נערה, הניפו אותה באוויר והטילוה לבריכה. נתזי המים הגיעו אלינו. אספתי באצבעי את הטיפה שנחתה על לחיה של אריקה והכנסתיה לפי. "אני צמא." אמרתי. אריקה שלחה את ידה אל התרמיל והוציאה את הבקבוק שהכינה עבורנו תמר. "כדאי שנשאיר מעט לאלנדיל." אמרתי, "אני מקווה שלא היו לו נדודי שינה בגלל השפעתו." אריקה גיחכה והושיטה לי את הבקבוק. לגמתי. ניחוח רך ונעים ליווה את הטעם, שונה מכל שציפיתי. הושטתי את הבקבוק לאריקה. היא לגמה. פניה התעוותו מעט. "מה הרגשת?" שאלתי בסקרנות. "מהלומה, כמו אלכוהול." הניחה את אצבעותיה על הרקות ומיששה בעדינות, "בעיקר פה." לקחתי את הבקבוק ולגמתי. הניחוח היה עדין ובקושי מורגש. "מוזר... אנחנו חשים דברים שונים לחלוטין." אריקה לא הגיבה ואף אני שקעתי בשתיקה. הזמן חלף. נותרנו לשבת מביטים בנערות ובנערים המתלבשים ויוצאים מהמקום. רעש קולותיהם נדם ושלווה החלה יורדת על סביבות הבריכה. אור רך התפשט ונדמה היה שהאוויר מתמלא בזהורי כסף נוצצים. "עוד כחצי שעה תרד החשכה." אמרתי לאריקה בקול שקט. הקרניים האחרונות נעלמו והסלעים הפכו לגוש אפל. הדלקתי פנס והלכתי בראש, אוחז בידה של אריקה. עקפנו את הבריכה וטיפסנו בצדה אל המערה. מסך המים גלש עלינו לרגע קט כשחצינו אותו. קרן הפנס נעה כשחיפשתי אחר בליטת הסלע עליה עמד אלנדיל. גיליתי את המקום אך הוא היה ריק. "נמתין לו." אמרתי בלחש. עמדנו סמוך לסלע שלא להירטב מרסיסי המים. תחושת אי נוחות עלתה בי ובעקבותיה עצבנות. ניסיתי להתגבר עליה. קיבתי מגיבה מיידית למצבי התרגשות והדבר האחרון שניזקקתי לו עתה היה לחץ להתפנות. ניסיתי להירגע בעזרת נשימות ארוכות ועמוקות. לרגע התרפה הלחץ, אך במהרה חשתי את מעי חוזרים ומתכווצים. "אני מוכרח לצאת." אמרתי לאריקה בייאוש. "אנחנו נשארים," היא אחזה בזרועי, "אין חזרה." "זה לא מה שאת חושבת," הרמתי את קולי שעה שהלחץ הפך בלתי נסבל, "אני מוכרח לבית שימוש, אני עומד לעשות במכנסיים." אריקה הסירה את ידה, "עשה את זה פה." קולה התרכך בניסיון לשכנע אותי, "אסור לנו לצאת עכשיו." "אני לא יכול לעשות במערה." הייתי קרוב להתפוצצות. "פה." אמרה בהחלטיות. לא נותר זמן לוויכוח. התרחקתי ככל שיכולתי. הפשלתי את מכנסי וכרעתי נשען בגבי על הסלע. ההתרוקנות היתה באחת, חשתי רווחה מיידית שהתחלפה במבוכה כשהריח התפשט סביבי. חיפשתי אדמה או משהו לכסות. לא היה דבר, סלעים חלקים, טחב ומים זורמים. "ראובן, אתה בסדר?" בקולה של אריקה היתה דאגה. "בסדר גמור." השבתי בחיפזון, חושש פן תתקרב. העפתי עוד מבט מיואש מסביב ואז דחקתי את הכל ברגלי לתוך זרם המים מניח לו לגלוש ולהיעלם אל מחוץ למערה. השתהיתי עוד רגע לשטוף את הסנדל ואת ידי ואחר פניתי לחזור אל אריקה. "עכשיו הכל בסדר," אמרתי בקול נמוך, "את לא יכולה לתאר לעצמך כמה זה לחץ." "גם אני לא הייתי מתנגדת לעשות." אמרה. "אני מבטיח לא להסתכל." מצב רוחי החל משתפר. היא פנתה והתרחקה. ראיתי את ידיה נעות להפשיל את מכנסיה והפניתי בנימוס את ראשי נתקל בלא התראה באלנדיל המגחך למולי. "אייי!" צרחתי בבעתה, ואלנדיל התכופף מחמת הצחוק שתקפו. אריקה נחפזה אלינו מרימה את מכנסיה. אלנדיל הזדקף, "שלום לך היפה בנשים," אמר בנעימות, הסיר את כובעו וקד לפנים. אריקה גיחכה לעברו אני החמצתי פני. מבטו התייצב עלי, "הנכון אתה ללכת? "נכון." אריקה ענתה עבור שנינו. "היודע אתה את שעליך למצוא?" מבטו המשיך להיות נעוץ בי. מראה הכד עלה לנגד עיני, "יודע..." "טוב," אם הבחין בהיסוס בקולי בחר להתעלם ממנו. ידו נעה ושבה עם סיכת זהב בדמות סהר. הוא הושיטה לאריקה, "מתנה היא מאתנו. את עיניכם תפקח עת יעלם האור וחשכה תרד עליכם." אריקה לא אמרה דבר. היא הביטה בסיכה בהבעה מוזרה ואחר ענדה אותה בשימת לב לדש חולצתה. "אף לך יש עמי דבר," אלנדיל שב ופתח את ידו. במכרזה נחה ציפורן זהובה וזוהרת. "קרב את ידך," פקד ואני הושטתי את ידי. בעדינות הניח את ציפורן הזהב על קצה אצבע האמה ביד ימיני. היא תאמה את הציפורן הטבעית כאילו הכינוה על פי המידה. לחץ עליה קלות והציפורניים נצמדו זו לזו. "כוח יש בה," אמר, "להבקיע כל אבן. השתמש בה בתבונה, בבוא שעת מבחן תסייע בידך." התבוננתי בה. הגוון הזהוב הלך ונעלם ועד מהרה הפך צבעה של הציפורן לבהיר ככל השאר. "מי ייתן ותצלח דרככם." מקולו של אלנדיל עלו עידוד וכוח. אורה של הגחלילית כבה וחשכה ירדה על המערה. "מה נעשה עתה?" משום מה דיברתי בלחישה. חשתי גירוי באצבע האמה והעברתיה על קיר המערה. איני יודע למה ציפיתי, אך דבר לא אירע. "מאין מגיעים המים?" "מלמעלה, אני חושב." התקרבתי אל הסלע למולי, השענתי את ידי להתייצב והבטתי אל תקרת המערה. לרגע התגלו המים השוצפים מלמעלה, ואז נהדף הסלע תחת לחץ ידי ואני כשלתי לפנים. "אריקה!..." הספקתי לצווח שעה שגופי צנח והחל גולש במהירות. חשתי בבגדי נרטבים כשזרם המים סחף אותי בתנועה חלקה במורד מנהרה. מאחור שמעתי התנשפות. הטתי את ראשי לאחור, "אריקה?" "כן," שמעתי את תשובתה ממרחק. "אני לא מצליח לעצור, תנסי להתקרב אלי." לא שמעתי כל תשובה אך כשהבטתי לאחור ראיתי כתם בהיר הולך ומתקרב. ניסיתי להאט את מהירות ההחלקה כשאני טופח על המים ומותח את רגלי לפנים. היכן אנו? מהי המנהרה הזו? האם היא חלק ממערכת מערות קדומה שנחפרה באזור עין גדי בתקופת הכיבוש? קיוויתי שהיא מוליכה למקום שאפשר לצאת ממנו. צנחתי לתוך בריכת מים עמוקה. ראשי נבלע במים. בחרדה עצומה הנעתי את ידי מכל כוחי ועליתי אל פני המים. ביקשתי לשאוף אוויר ואז צנח עלי גופה של אריקה והטביעני מחדש. עלינו ביחד כשאני יורק מפי מים ואריקה מגיעה בידיה לייצב את עצמה. "היכן אנחנו?" דיברתי חסר נשימה כשאני מנסה להבחין מסביב. קירות כהים התרוממו מעלינו באפלה כמעט מולטת. הערכתי שאנו בבריכה סלעית שנוצרה בתחתית המנהרה. אריקה שחתה אל דופן הברכה והחלה להקיפה. הבטתי בכתם הבהיר שסבב סביבי ותהיתי כיצד נצא מפה. "אולי צריך לצלול לתחתית?" בלי להשיב סבבה אריקה במקומה וצללה. הבטתי בחרדה בפני המים הכהים והמתנתי לראותה שבה ועולה. לבסוף יצאה, "המים עמוקים מדי. לא הצלחתי להגיע." חייבת להיות דרך יציאה," אמרתי, "הרי לא כדי שנטבע כאן התאמץ אלנדיל לשכנע אותנו להיכנס." "אנחנו נמצא אותה." אריקה נשמעה עניינית ורגועה. מורת דרך תהיה לך, אמר אלנדיל, ואני הקשבתי לקולה בהכרת תודה. קור וחשכה הם לא בדיוק הדברים שגורמים לי לחוש בנוח. אולי אריקה מרגישה טוב יותר בגלל שהיא לאפית ונולדה בארץ קרה. אידיוט, אמרתי לעצמי, אין ספק שהמים לא מיטיבים עם מוחך. "אולי ננסה להיצמד אל הקיר," אמרתי, "אני מתחיל להתעייף." "רעיון טוב." אריקה החלה שוחה ואני אחריה. קיר המערה היה חלק לגמרי. המים החליקו עליו אלפי שנים וכל ניסיונותינו למצוא חריץ להיאחז בו נכשלו. "הציפורן," קולה של אריקה עלה בהתרגשות לצדי, "אולי היא תעזור." כמעט שכחתי על איזו אצבע היתה ציפורן הזהב. הרמתי את ידי מימין והעברתי את קצה הציפורן על הסלע. מאום לא קרה. "תנסה ללחוץ חזק יותר." כופפתי את האצבע וסרטתי בכל כוחי את האבן החלקה. שניות מספר לא השתנה דבר ואז החל הקו שלאורכו עברה הציפורן מתבהר. אור לבן עלה ממנו, גובר ועולה. עצמתי את עיני וכשפקחתי אותן נגלה לפני המקום בו היינו. הוא היה מלאכותי, לא היה ספק בכך, מחילה עגולה שירדה מלמעלה והסתיימה בבריכה בה שחינו. "הבט." אריקה משכה בזרועי. כמטר מעל קו המים היה כתם כהה על הקיר, "יש שם משהו." נחפזנו לשחות לעבר המקום. הרמתי את זרועי בניסיון להגיע, המרחק היה גדול מדי. "תתייצבי במקומך." אמרתי לאריקה. שאפתי שאיפה עמוקה וצללתי מתחתיה, אחר סבבתי ועליתי באחת. גופה של אריקה הגיח מתוך המים וראשה הגיע לגובה המשטח. "זה פתח," התנשפה. שלחה את ידיה לפנים ונתלתה בקצוות אצבעותיה. שוב צללתי ועליתי כשאני דוחק את כפות רגליה. גופה של אריקה נדחף ונבלע בפתח השחור. רגע חלף וראשה הגיח, "התקרב, אנסה למשוך אותך." זינקתי מתוך המים בכל כוחי. ידינו נגעו ונאחזו. "לאט." התנשפתי, נזהר לא לבצע תנועות חפוזות. אריקה נסוגה באטיות כשהיא אוחזת בידי עד שהגעתי אל הפתח והצלחתי למשוך את עצמי פנימה. "הצלחנו." שכבתי תשוש על הרצפה. אריקה התיישבה, שערה הרטוב כיסה את עיניה. היא הסיטה אותו ואני הבחנתי בניצוץ העליז שבהן. האור מהבריכה חדר אל המחילה בה היינו. היא היתה חצובה כזו שדרכה הגענו, אך שלא כמותה היתה מרובעת. התקדמנו תחילה בשפיפה אך אחרי כברת דרך קצרה התרחבה המנהרה ועברנו לפסוע בקומה זקופה. האור נעלם וחשכה מוחלטת השתררה. אחזתי בידה של אריקה וגיששתי אחר קיר המחילה בצדי. משב רוח עלה לפתע מלפנים ומיד בעקבותיו הבחנו בנקודת אור מנצנצת ממרחק. "לאט," אריקה דיברה בטון מתרה, "זו יכולה להיות מלכודת." נקודת האור גדלה והתחזקה. אריקה עברה לצעוד לפני, נעה בגמישות ובדריכות. היא מגינה עלי, חלפה בי המחשבה. היה בתנועתה משהו מתנועתו של צייד שגרם לי לחוש בצורה המסורבלת בה נעתי. אין ספק, חשבתי לעצמי, היא ציידת מעולה ואני טרף מושלם. האור הפך לרבוע בוהק והמנהרה הסתיימה. ניצבנו בפתח יציאה והבטנו בנוף למולנו. הרים בגוון אדמדם התרוממו במרחק והעין נצמדה לקווים המפותלים שירדו לאורכם, מציינים אולי נהרות קדומים שייבשו. הסלע הגדול שבתוכו נחצב פתח היציאה ניצב במרכז עמק קטן מכוסה צמחייה נמוכה בצבע חום בהיר, האוויר היה צלול והמראה כולו הקרין שלווה ורוגע. "זו נסיכות המים?" שאלתי בלחישה שלא להפר את הדממה מסביב. "כנראה." אריקה השיבה אף היא בלחישה, אחר התנערה והחלה צוחקת בקול רם. נבהלתי, "מה את עושה? יש פה ודאי סכנות לא מעטות. לשם מה להתריע על בואנו?" אריקה עצרה במאמץ את צחוקה, "אתה צודק," המקום גירה את חושיה והיא היתה מלאת התרגשות. "כדאי שנתחיל ללכת. יהיה עלינו לחצות את נסיכות המים כדי להגיע לנסיכות האש." הבטתי סביב. השטח נראה לי ארצי לחלוטין. "אני לא רואה מה פה שייך לנסיכות המים." אחזתי בזרועה של אריקה כדי להאטה, "יותר סביר שעברנו דרך מנהרה שנחצבה בתקופה קדומה. היו באזור עין גדי מלחמות רבות ויתכן שנתקלנו בנתיב מילוט מאזור הנחלים." "בסדר." אריקה כבשה במאמץ את התלהבותה, "אתה מזהה היכן אנו?" הבטתי בהרים ובעמק בו עמדנו. המראות נראו מוכרים ובכל זאת היה בהם דבר מה שונה. הרי אדום? תהיתי, אולי עברנו לצדו השני של ים המלח. הבטתי שוב כמעט משוכנע בכך. מרחק ההרים נראה מתאים ואף ריקנותו של העמק היתה סבירה אם זהו אכן הצד הירדני. צמצמתי את עיני להתבונן טוב יותר. היתה תנועה בהרים הללו. עצמתי את עיני בחוזקה וחזרתי ופקחתי אותן. המראה שנדמה כמוצק שינה את צורתו באטיות כמעט בלתי מורגשת. חידדתי שוב את המבט והתנשמתי עמוקות... לא יכול להיות, ובכל זאת. "הביטי." הושטתי יד רועדת לעבר ההרים. אריקה נשאה את מבטה ואנו ניצבנו קפואים ומביטים בחוסר אמונה בפיסגת ההר העצום הנוטה אל צדה ולבסוף קורסת כשמצדה האחר מטפסת ועולה פיסגה חדשה. התנועה היתה חלקה וכבירה באופן שלא ניתן לשערו. ההרים היו עצומים בגודלם ולא יכולתי להבין כיצד זה אפשרי. "מה זה?" אמרתי בבעתה. "נסיכות המים." למרות חזות הביטחון של אריקה חשתי היטב ברעד בקולה, "מקום של זרימה ותנועה מתמדת." השפלתי את עיני. האדמה לרגלינו נראתה מוצקה. רקעתי ברגלי, ההד היה מעודד בעומקו. "עלינו לעלות למקום גבוה יותר כדי לראות לאן להתקדם." אריקה גייסה מחדש את ביטחונה, "אולי יהיה עלינו לחצות את ההרים הללו כדי להגיע אל נסיכות האש." הנהנתי. לא היה כל טעם להישאר במקום. התחלנו לצעוד, רוח קלה נשבה ואני נרעדתי. הבגדים הרטובים מהשהיה בבריכה דבקו לעורי. חשתי בלחץ הגומי בתחתונים והשחלתי את ידי להרחיקו מהגוף. מלבד הבגדים לא לקחנו עמנו דבר. את התרמיל השארנו במקום מחבוא ליד הכניסה למערה, ועל מזון כלל לא חשבנו. עתה נראה כי היתה זו טעות. חשתי היטב בריקנות בבטני. בראשה של אריקה חלפו כנראה מחשבות דומות, "יהיה עלינו לחפש בקרוב מזון." "כן." אמרתי. אריקה עצרה ופנתה אלי, "אנחנו נסתדר. אל תשכח לשם מה הגענו לכאן." שוב ביקשה להרגיע אותי. שלחתי מבטי אל ההרים הרחוקים ומראה הכד עלה לנגד עיני בבהירות שלא היתה קודם. הוא שם, חשבתי לעצמי. קווי הכד התחדדו ועמם תחושת הדחיפות. "צדקת," אמרתי לאריקה, "יהיה עלינו לחצות את ההרים." ההר לעברו הבטתי החל בקריסה אטית ואני התבוננתי כמהופנט בגלישה הרכה של המצוקים האדירים שנדמו כניצבים לעד. העמק בו צעדנו הלך ונעשה צר ועד מהרה פסענו בערוץ שקירותיו מתנשאים משני צדדינו. הקירות היו חשופים לחלוטין ללא שיח או צמח. "חייבים למצוא דבר מה לאכול." "נתקדם עוד מעט." אריקה לא התכוונה להצטרף לחרדתי. ככל שיכולתי להעריך השעה היתה שעת בוקר מוקדמת. השמש חצתה זה עתה את קו האופק והאוויר היה קריר וספוג לחות. מבלי משים עברה בי מחשבה זהה שעתיים מאוחר יותר, ואז הבנתי כי מקום השמש נותר בלא שינוי. איך זה ייתכן? מוחי התפתל בניסיון לסדר את הדברים, חזות השמש העידה שאנו הולכים על פני האדמה ולכן עליה לנוע ממזרח למערב. אבל אם המוקם הזה נמצא בתוככי האדמה אז מהי השמש שמעלינו? המחשבות הגבירו את חרדתי עד מאוד. לו לפחות היינו מבחינים ביישוב או בסימנים לבני אדם. "הבט!" אריקה צווחה. על אחת הגבעות נראו בבירור בתים. כפר היה פרוש על המדרון למולנו. "אנשים!" צעקתי וקיפצתי במקומי. אריקה צחקה ואני סבתי ורקדתי. "אולי נמצא אוכל, המבורגר!" צווחתי, "נקניקייה!" אריקה החניקה את צחוקה, "תפוחי אדמה אפויים." התחלנו לצעוד במהירות לעבר הכפר. היה עלינו לטפס בתוך הערוץ ולחצות כמה גבעות שהיו לפנינו. הגבעה הלכה וקרבה ומראה הבתים שעליה התבהר. קוביות זהות, ניצבות בשורות ישרות לרוחב המדרון. כשקרבנו יכולנו להבחין כי בחלק מהמקומות נפרץ קו השורה על ידי בתים שנבנו קרוב מדי לשכנם או מעט למטה ממנו. כל תנועה לא נראתה והשקט המוחלט הפך מעיק ככל שהתקרבנו. לא יכולתי להתאפק, ובמרחק כמה מטרים מהבתים נעמדתי במקומי וצעקתי ברכת שלום באנגלית. אריקה נרעדה אך לא אמרה דבר. המתנו רגע ארוך. דממה. איש לא יצא מהבתים והכל נותר בלא תנועה. "נתקרב." אריקה החלה פוסעת. מול אחד הבתים נעצרנו. הבטתי בו בתדהמה. הבית היה אטום מכל עבריו וקירותיו חלקים. קובייה של אבן או חומר אחר ללא פתח. מישהו השתעשע ואנחנו הלכנו שולל. הנחתי את ידי על קיר הבית. תחושה של חמימות, אבן? שנהב? אדמה יבשה? כולם ואף אחד מהם. ממה עשויות הקוביות? ולשם מה הועמדו פה?" אריקה הלכה ביניהן וחיפשה אחר כניסות. עקבתי אחריה בעיניים כלות. היא סיימה את השורה הראשונה וטיפסה לשנייה. עד מהרה היתה מעלי. "כולן זהות." התיישבתי על הקרקע. כיצד זה ייתכן? הבטתי סביב, המראה היה כה חריג במרקם הנוף סביבנו. מי שהציב את הקוביות לא שייך לכאן. אין בשטח קווים ישרים, הכל מורכב מהגבעות המעוגלות והמטופשות הללו. אריקה ירדה להתיישב לצדי. הבטתי בתווי פניה בהכרת תודה, נצמד לקמטי הצחוק בצד העיניים ולקווי האף והלסת. בתוך כל העגלגלות מסביב הן נראו כדבר השפוי היחיד. נשכבתי על גבי. הייתי רעב וצמא. מה לא הייתי נותן בעבור לגימת מים. תנועה בשמים מעלי משכה לפתע את עיני. הבטתי בריכוז. ענן? אד ערפילי נוצר בחלל האוויר מעל ראשי. הבטתי בו בתמיהה, הוא סבב וטיפה עצומה ירדה והתנפצה על מצחי. צרחתי וזינקתי ממקומי. אריקה הסתובבה אלי בתדהמה. פני היו רטובים. ליקקתי בלשוני. "מים!" צעקתי, העברתי אצבע על לחיי, "הנה." אריקה הביטה באצבע המושטת לעומתה. לשונה יצאה במהוסס וליקקה. נשאתי את עיני לשמים. המרקם הכחול היה אחיד לגמרי ולא הבחנתי בתנועה כלשהי. "לא ייתכן שזה היה חד פעמי." אמרתי באכזבה. "אולי המים מופיעים רק במקום מסוים." אריקה נעמדה במקום בו ירדה הטיפה ונשאה את ראשה בציפייה. הבטתי בה מקווה שהיא צודקת. המעט ששתיתי רק הגביר את צימאוני ותחושת הרעב הוחרפה עד מאוד. חלפו שניות מספר ואז הבחנתי בתנועה במקום שבו עמדה. גליל אוויר החל סובב, טיפה גדולה הלכה ונוצרה במרכזו, יורדת ומתנפצת על פניה של אריקה. הפעם היה זה תורה לצווח. היא זינקה כשידיה מעל ראשה להגנה. "זה קרה גם לך," הייתי אחוז התרגשות, "מה עשית?" "לא עשיתי דבר. רק חשבתי שהייתי שמחה לטעום שוב את המים." "זהו!" התשובה התבהרה במוחי. התייצבתי במקומי והבטתי בדריכות באוויר מעלי. רגע ארוך חלף ואז החל האוויר נע ומנהרת ערפל קטנה נוצרה מעל ראשי. ראיתי את כדור הנוזל נוצר במרכזה אלא שהפעם היה כהה יותר. נעתי במהירות והצמדתי את כפותי כקערה. הטיפה גלשה וכפותי התמלאו במוזל. הרכנתי את ראשי ולגמתי. תחושת מזון מוצק עלתה על לשוני. לחם וגבינה, אפילו רמז למיונז. לגמתי שוב פניתי לאריקה, "מה שצריך הוא לחשוב," אמרתי, "המקום מגיב למחשבות. תנסי, תחשבי על דברים שאת רוצה לאכול." הבעת ריכוז עלתה על פניה של אריקה. רגע קצר חלף ואז ירדה הטיפה אל ידיה. הבטתי בה. היא השקיעה את פניה ולגמה בתאווה. "תפוחי אדמה ובשר צלוי." אמרתי, ופני אריקה חייכו לעברי באושר. פעמיים נוספות התגבש הנוזל וירד לכפות ידי עד שחשתי כי בטני מלאה לחלוטין. אריקה נזקקה לארבע פעמים. הבטנו זה בזו, "אני עובר לגור כאן," אמרתי, "האוכל מעולה והשירות מצוין." אריקה צחקה, "הבעיה רק שהחדרים סגורים ואין איפה להניח את הראש." הרצנתי באחת סוקר את שורת הקוביות הדוממות, "בואי נבדוק את כולן," אמרתי, "אולי אחת תהיה שונה, הרי חייבת להיות סיבה לכך שהן נמצאות כאן." התחלנו לעבור בין הקוביות, מטפסים במעלה המדרון. בכל שורה היו כמה קוביות שסטו מהקו הישר וחלפתי על פניהם בלי לשים לכך לב, עד שהדבר חדר להכרתי. "האדמה נעה!" צעקתי לעבר אריקה, "זו הסיבה לחוסר השוויון במרחקי הבתים." פסעתי בין השורות מתבונן באדמה. לא חשתי בתנועה כלשהי ובכל זאת ידעתי כי היא נעה תחתינו. "מה נעשה?" נעשיתי מבוהל, "איזה מקום הוא זה שהכל נע בו?" "נסיכות המים," אריקה הגתה את השם כשהיא גולשת במדרון לעברי, "אין פלא שאין פה קווים ישרים, הכול נע בגלים." אריקה חבטה במצחה, "בשל כך הגיע האוכל כשחשבנו עליו." הושיטה זרוע אחת לפנים והחזיקה אותה ישרה. הבטתי בה בסקרנות. מערבולת נוצרה מעל כף ידה ולפתע צנחה מתוכה יריעת בד מקופלת. "זה הצליח!" אריקה קיפצה בהתרגשות. "מה זה?" הבטתי בתדהמה בבד שנפרש. "חשבתי לבדוק רעיון שעלה בי," אריקה מיששה את בד השמיכה, "ולראות אם אפשר לקבל דבר מוצק. המקום הזה קולט באופן כלשהו את הדבר שעליו אנחנו חושבים, וכיוון שאנו שוברים את הצורה הגלית הוא מייצר אותו עבורנו. אתה לא מבין?" אמרה למראה חוסר ההבנה על פני, "זה מסביר מהיכן הופיעו הקוביות. אתה זוכר שדיברת על ישוב שאתה מקווה כי נמצא. עמדנו על הגבעה ממול. כנראה שזה הספיק והמקום יצר עבורנו את הכפר, אלא שמה שקלט ממוחך היה מראם החיצוני של הבתים ולכן נוצרו הבתים כקוביות." הבטתי באריקה בהערכה. אני לא רע בחשיבה אבל ההסבר שהעלתה הקדים אותי בהרבה. עדיין ביקשתי לבדוק בעצמי. הושטתי את שתי ידי לפנים והמתנתי. מערבולת צרה החלה נוצרת מעלי. משהו התגבש וגלש ומצאתי עצמי עטוי גלבייה ארוכה בצבע כחלחל. אריקה נדהמה ואחר פרצה בצחוק מתגלגל. מיששתי מופתע את הבד הרך. למה גלבייה? היו לה אפילו שני כיסים, אחד סגור בקצהו, כדי להחזיק דברים, והשני פתוח לסידור האיברים המוצנעים. זו היתה הגלבייה שקניתי בטיול בסיני ונהגתי ללובשה בביתי כשאיש לא נכח. "חשבתי על בגד נוח." אמרתי לאריקה במבוכה. היא עשתה מאמץ כן לעצור את צחוקה, "יפה, מתאים לך." "תודה רבה." אמרתי בנוקשות. אריקה הושיטה את ידיה לפנים. האוויר התערבל ושמלה לבנה נשרה אל זרועותיה. "הסתובב." פקדה למראה מבטי הסקרן. הסתובבתי. ספרתי עד שלושים ואז שבתי ופניתי. אריקה עמדה לבושה בשמלת כלה. יפה, זוהרת ומחייכת אלי. ביקשתי לצחוק ולא יכולתי. "מטומטמת," אמרתי בקול רך, "בשביל מה חשבת על שמלה כזו?" היא לא השיבה ואני קרבתי עד שניצבנו זה מול זו. "חשבתי על הסכנות ואולי שיהיה קשה מששיערנו." משכתי אותה אלי. זמן ממושך עמדנו צמודים ואז הניחה אריקה את ידיה על חזי והדפה את עצמה בעדינות לאחור. "נתקדם, מצפה לנו דרך ארוכה עד ההרים." ידיה נשלחו לאחור להתיר את קשורי השמלה. הבטתי בה שעה שקיפלה בתשומת לב את השמלה והניחה אותה על הקרקע. "חבל." אמרתי כשגופה שב והוסתר תחת המכנסיים והחולצה. אריקה סקרה אותי במבטה. גיחכתי, הגלבייה נחה בנעימות על גופי ומלבד הקרירות המוזרה בירכי חשתי בה בנוח, "אני חושב שאשאר בה." אמרתי. המשכנו להתקדם. חצינו גבעות נוספות וכשחשנו רעב או צמא הושטנו ידיים לפנים וקיבלנו את אשר ביקשנו. השמש נותרה בלא שינוי והבנתי כי במקום הזה אין שקיעה ואין חשכה. מעת לעת נשאנו מבטים אל ההרים הרחוקים, נדהמים בכל פעם מהמראות המשתנים. היה משהו מהפנט ברכות הקווים המעוגלים שסבבו אותנו מכל עבר, וחשתי כיצד הרגיעה כובלת את רצונותיי ומעלה בי תשוקה עזה להניח את גופי על הקרקע. נעמדתי במקומי, "אריקה." אריקה סובבה אלי פנים רכות ורגועות. "אולי נעצור?" מבלי להשיב קיפלה את רגליה וירדה לשבת על העשב הרך. התיישבתי לידה. "ננוח מעט ואחר כך נמשיך. ההרים נראים קרובים יותר," דיברתי במאמץ, "עוד יום אחד של הליכה ונגיע." אריקה השתרעה על גבה, "נישן," אמרה, "אני עייפה." "גם אני. חכי, אולי נחשוב על משהו לישון עליו." אריקה הזדקפה ושנינו הושטנו את ידינו לפנים. למולנו התרומם אוהל עגול, יריעותיו עשויות מבדים רכים מתנופפים מכל עבר. בצד אריקה צמחה בקתת עץ מוצקה. קמתי לבחון את פנים הבקתה. היתה בתוכה מיטה אחת צרה ועליה כרית גדולה ומצעים לבנים. נפניתי בתחושת עלבון לאריקה, "לא חשבת עלי." אריקה נבוכה, "סליחה, חשבתי רק כמה אני עייפה." "אין דבר," סלחתי לה ברוחב לב, "בואי לראות את המקום שהכנתי ותדעי איך צריכה להיראות מיטה." אריקה התרוממה ואני הולכתיה אל האוהל. הסטתי בתנועה יהירה את יריעות הפתח. מיטה עצומת ממדים ניצבה על אדמת האוהל, מצעיה בוהקים בוורוד והכריות תפוחות ורכות. ליד המיטה עמד פטפון ישן. הנחתי את המחט. צלילי ולס עלו. טעות, חשבתי, אבל היה מאוחר לשנות. אריקה הביטה סביבה בחוסר אמונה, "גנבת את זה מסרט!" "לא, לגמרי לא, הכל המצאה שלי. כך אנחנו נוהגים לארח בישראל. בנדיבות וברוחב לב." אריקה סקרה עוד רגע את המיטה. "אשן במרכז," אמרה. "מצוין," הודעתי, "ואני אצמד אליך מימין." אריקה פרצה בצחוק. "טוב," חתמתי, "עכשיו הבגדים בבקשה." אריקה סבבה אלי, "הבגדים זה עניין רציני." אמרה. "אני יודע." הנמכנו את קולותיו וסגרנו את היריעה הסוגרת על פתח האוהל. היינו חבויים מהעולם שבחוץ, ביקשנו לברוח. העייפות פשטה צורה והפכה לנעימות והנעימות לתשוקה. הולכתי את אצבעותיי בעדינות על קווי גופה של אריקה. "אני אוהב אותך." אמרתי בתוכי ואחר בקול רם. נרדמנו, ותנועה החלה... בשנתנו נע האוהל ונישא. גופי חש בכך ובחלומי ראיתי שלושה בעלי כנף דואים מעל לראשי. אחד מהם היה מפעים ביופיו למעלה מכל מידה ואני הבטתי בו בשקיקה וביקשתי כי יעצור. "חבל על המאמץ." אריקה הופיעה, "מוטב כי תתרכז באופן עמידתך. אינך יציב, אתה מתנדנד מרגל לרגל ומאבד כוח. עמוד ישר ואז יוכלו הדברים להגיע אליך." אריקה נעלמה ואני מצאתי את עצמי למול גוש אפל. ים, ניחשתי על פי הרוח והתנועה העולה ויורדת. ראש נחש הגיח מתוך המים ולהפתעתי התרומם ונעמד. "ברוך הבא," אמר, "האם הגעת במועד?" "סליחה," חשתי צורך להתנצל, "האם ידוע לך היכן בגדי?" תוך ששאלתי זאת חשתי במערומי. השפלתי את מבטי. צבע עורי היה כצבעו של הנחש ורק הרגליים נפרדו וירדו בקווים ישרים לאדמה. "לעתים אתה משלנו," אמר הנחש, "בגדיך מונחים מאחוריך." הסתובבתי, וכשגחנתי להרימם תקפה אותי סחרחורת והתעוררתי. הייתי במיטה, אריקה ישנה לצדי. יריעות האוהל נעו בתנועות רכות ואני חשתי בתנועה הנושאת אתנו. "אריקה התעוררי." הייתי מבוהל. ניערתי אותה וירדתי מהמיטה. פסעתי בחיפזון אל פתח האוהל והסטתי את היריעה. מול עיני התמרה פיסגה עצומה של הר. חשתי בנטייה תחת רגלי והשפלתי את עיני. היינו על מדרון והאוהל גלש באטיות לעבר תחתית ההר. "אריקה!" חשתי למיטה ונענעתי אותה בחוזקה. אריקה פקחה את עיניה, "מה קרה?" "בואי תראי." עמדנו בפתח האוהל. תנועת הגלישה היתה איטית מאוד, ואחרי ההלם הראשוני נרגעתי מעט. אריקה התבוננה בפיסגה שהתנשאה מעלינו. "אנחנו קרובים להרים, כנראה שהאדמה החלה לנוע מיד כשנרדמנו." לא ידעתי מה לומר. פסעתי אל תוך האוהל והתחלתי ללבוש את בגדי. אריקה התלבשה אף היא ושנינו שבנו לעמוד בפתח. האדמה נעה לאטה. תחילה נדמה היה לי שתנועתה ישרה כלפי מטה, אך אז חשתי בתנועה הסיבובית והבנתי שהתנועה היא חלזונית. ניצבנו שעה ארוכה עד שהבחנתי כי מוחי מרוקן והמראה המשתנה משכר אט אט את חושי. "אריקה," אמרתי, "זו מלכודת!" "איזו מלכודת?" קולה של אריקה עלה שלו, וכשהבטתי בה היו פניה רפויים ורכים כאילו איבדה את כל תוויה המיוחדים. "התנועה הזו מהפנטת, מנסים להרגיע ולטשטש אתנו כדי שלא נתנגד למה שמתרחש." אריקה שלחה לעברי את ידה, "הירגע." אצבעותיה רפרפו בעדינות על לחיי. "אריקה," סטרתי על ידה, "חייבים לעשות משהו, אנחנו נסחפים למטה." אריקה לא השיבה. רגליה התקפלו תחתיה והיא צנחה לישיבה בפתח האוהל. ראשה נשמט. רכנתי מעליה, "אריקה!" ראשה הזדקף ואחר צנח. חבטתי על כתפה בכוח. גופה הוטח ונחבט בקרקע. "מדוע אתה מכה אותי?" אם היתה במלוא חושיה הייתי ודאי מוטל על גבי אחרי סטירה או סיבוב באוויר, במקום זאת הביטה בי במבט נעלב וראשה שב ונשמט. "תתעוררי, המקום מרדים אותנו. לולא הנחש שעורר אותי בחלום לא היינו מגלים מה מתרחש. צריך לצאת מפה בכל המהירות!" חיפשתי מקום יציב שאליו נוכל להגיע כדי להתחמק מהאדמה הנעה. לא הבחנתי במאומה. היה המצוק העצום שהתרומם מעלינו ונדמה כמוצק אך ידעתי שהוא משנה צורתו. חלקת האדמה שעליה ניצב האוהל היתה יציבה, אך היא היתה היחידה והנחתי שנועדה לשמרנו בתוכה. חשוב, ציוויתי על עצמי, מי ששלח אותך לכאן האמין שיש בך יותר ממה שהכרת עד כה. הבטתי באריקה, לראשונה בחיי היו חייו של מישהו תלויים בי. כיווצתי את לסתותיי בכל כוחי מבקש להתנער מהשפעת המקום. עכשיו, אמרתי בקול, ידי הושטו לפנים, העליתי לנגד עיני מוט ארוך, ואחריו אחד נוסף, ועוד ועוד... יצרתי גשר במוחי. בניתי אותו בחפזה וחיברתי את תחילתו אל המקום שבו עמדנו. הגשר הלך והתארך, נישא באוויר. השתהיתי, לאן אחבר את קצהו? אני זקוק לנקודה יציבה. גופה של אריקה נשמט והיא נפלה על פניה. אלוהים! המשכתי להאריך במוחי את הגשר. מגביהו אל מעבר לפיסגה שמעלינו בלי לדעת להיכן לחברו. תנועת הסיבוב הואצה ותחתית המדרון התגלתה לעיני כשבמרכזה עיגול אדום הסובב במהירות רבה. המשך, אל תעצור! הארכתי את הגשר ככל שיכולתי התרכז, אמרתי לעצמי, והחלט כי יתקיים. אוושה עזה נשמעה שעה שאוויר הלך והתגבש. ולנגד עיני נפרש גשר ארוך. רצפת הגשר היתה עשויה גזרי עץ וחבל צדדי שימש לתמיכה בגובה המותניים. בבהלה שבה הייתי נתון חשבתי על סוג הגשר שראיתי פעמים רבות בסרטים, גשר רעוע התלוי מעל נקיקים וערוצי נהר עמוקים. לא היה לי זמן להכות את עצמי על טיפשותי, מזל שזכרתי לפחות את חבל התמיכה. גחנתי בבהילות מעל אריקה והקמתי אותה על רגליה. "מהר," אמרתי, "עלינו ללכת." אריקה נשענה עלי מטושטשת. הנחתי את רגלי בזהירות על לוח העץ הראשון ודחפתי אותה לפני. היא מחתה חלושות כשראשה נע מצד לצד בניסיון להבין את המתרחש. עברו השני של הגשר לא נראה אך הדבר לא הטרידני, תחילה נמלט מהמקום המבקש להטריף עלינו את דעתנו. הקרקע סבבה עתה במהירות רבה יותר והאוהל קרס בתנועה אטית. אחרי זמן מה עצרתי להביט, נרעד שעה שהאוהל והבקתה גלשו ונבלעו בבור הכהה שנפער בתחתית המדרון. הכל נבלע בנסיכות המים, חשבתי לעצמי, נאסף, משנה צורתו ואחר חוזר ונפלט. הגשר נמשך לפנים ואני הנחתי יד תומכת על מותניה של אריקה ומשכתיה להתקדם. חלף זמן רב עד שעצרה במקומה ופנתה אלי. עיניה היו בהירות ואני התמלאתי בתחושת רווחה. "מה קרה?" סיפרתי לה. היא הביטה סביב בחוסר אמונה ואחר בחנה את התחלת הגשר שנדמה עתה כמרחף באוויר. הבחנתי בידיה המתהדקות על חבל התמיכה. "איני מבינה כיצד המקום השפיע עלי כך," עצרה והביטה בי, "ואתה הצלחת להדוף את כוחו." "איני יודע," אמרתי. בתחילה ייחסתי הכול לנחש שהעירני אך משהו נחלץ מתוכי, אולי הדאגה לאריקה. והיה גם הרטט על פני הכד שנזכרתי בו. אריקה הזדקפה במאמץ, "לאן מוביל הגשר?" "איני יודע," הייתי נבוך, "לא ידעתי לאן לחברו. אני רק מקווה שיוציא אותנו מהנסיכות." המשכנו להתקדם. הנחתי את רגלי בזהירות רבה. באווילותי השארתי רווחים ברצפת הגשר ואפילו כמה לוחות על סף שבירה. הנוף מתחתינו הפך למעגל עצום, מפחיד עד אימה ומהמם ביופיו. האדמה נעה בתנועות חלזוניות, אטיות במעגלן החיצוני ומהירות עד סחרור במרכזן. לא נראה מרכז מסוים, הארץ כולה נעה ונדה יוצרת מרקמים שמתאחדים ונמוגים בלי הרף. קבעתי את עיני בקו הגשר הנמתח לפנים מבקש להתחמק מקסמי המראות. אריקה פסעה מעט מאחורי שיניה חשוקות במאמץ. עדין לא הבחנו בקצה הגשר, ואני שבתי ותהיתי היכן התחבר כשהשלכתי אותו. המשכנו להתקדם. הייתי אחוז בעתה מהשקט המוחלט ששרר מסביבנו. כל התנועה האדירה על פני האדמה נעשתה בדממה גמורה. איזה כוח מניע עוצמות כה אדירות בלי חיכוך ומאמץ? ברגע מסוים עברנו כנראה את מרכז הגשר שכן הנטייה מטה שחשנו בה כל העת התחלפה בשיפוע עולה. השינוי היה זעיר וכמעט בלתי מורגש ובכל זאת שימח אותי מאוד. "אנחנו מתקרבים." אמרתי לאריקה. היא לא השיבה. פניה היו חיוורות ופיה מכווץ. עוד ידי התחכך במעקה החבל. בנקודה מסוימת זעקתי מכאב כשרצועת עור נתלשה מכף ידי. ליקקתי את המקום, מקלל ונושף להקל על הצריבה. נטיית הגשר הפכה חדה ככל שקרבנו אל פסגת הר עצום שהגיח מתוך הערפילים, מוצק ומחודד. חשתי בהתרגשות עד שנזכרתי כי המראה המוצק הוליך אותנו עד כה שולל. בחנתי את המצוקים בדקדקנות מחפש אחר סימני שינוי. לא גיליתי דבר, ההר נראה יציב וקבוע. תחתינו המשיכה האדמה את סחרורה האיטי, ונהרות עפר וסלעים נעו, מציירים ציורים כה מופלאים עד כי נשמתי נעתקה. הרמתי את עיני בחיפזון ושלחתי מבט מודאג לאריקה. היא פסעה כשראשה נישא ומבטה צמוד לפסגת ההר שמעלינו. זה נותר מוצק כשהיה ואני חשתי בתקווה המטפסת בי. עוד כמה מאות מטרים. החלק האחרון היה כה תלול עד כי נאלצנו להיאחז בשתי ידיים בחבלי התמיכה ולמשוך את עצמנו כדי להתקדם. קצה הגשר הותך אל סלע עצום שניצב על מדרון רחב וכשירדנו ממנו מצאנו את עצמנו עומדים במרומי הסלע בלי לדעת כיצד נרד. ההר נראה יציב וכך גם האדמה סביבנו. הבטתי סביב מחפש דרך לרדת, "לא חשבתי שתהיה בעיה כזו." אמרתי בטון מתנצל. אריקה עמדה לא הרחק ממני כשראשה מורכן. פניתי לחבקה אך אז התעוות גופה והיא החלה מקיאה. זמן רב הקיאה וקולות נשימתה המאומצת והכחכוחים בגרונה היו היחידים שנשמעו. בכל פעם שחשבתי כי סיימה וביקשתי להתקרב התעוות גופה בעווית נוספת והיא רכנה לפנים. לבסוף שקטה. גופה כמעט צנח מתשישות שעה שפנתה לעברי. מיהרתי אליה ואספתי אותה אל בין זרועותיי. השענתי אותה עלי ומחיתי בשרוול הגלבייה את הפנים הרטובים מזיעה ושאריות קיא. היא נראתה חיוורת כסיד ואני ביקשתי כי תשתה. פשטתי את ידי לפנים וחשבתי על בקבוק מים. דבר לא אירע. העליתי שוב את המחשבה, מדמיין את המים בתוך הבקבוק, מאומה. האוויר מעל כף ידי נותר צלול כשהיה. "זה לא מצליח," אמרתי באכזבה אך אז הבנתי את משמעות הדבר ופניתי לאריקה בהתלהבות, "אני חושב שיצאנו מנסיכות המים!" אריקה הזדקפה, "אני אנסה." הבטתי בדריכות באוויר מעל ידיה. דבר לא השתנה. "השאלה לאן הגענו," אריקה דיברה בקול חלש, "לפי דברי אלנדיל עלינו להיות בנסיכות האש." "אולי זהו הגבול וההר מפריד בין הנסיכיות." נשאתי עיני להביט בו. היה משהו במראה הר אשר נדמה לי מוכר. שחור וכהה בסלעי הבזלת, וקצה חד כמבקע את השמים וערפילים סביבו. זהו ההר עליו טיפס הכוהן השומרי! המחשבה הבזיקה בעוצמה במוחי. הרי הכוהן כתב שההר שחור ופסגתו חדה. אלוהים אדירים, כנראה שהעליתי בדמיוני את ההר עליו קראתי שעה שהשלכתי את הגשר לפנים. אנחנו על פסגת ההר עליו פגש הכוהן בשרימן! נעמדתי בהתרגשות. גופה של אריקה הטלטל, "מה קרה?" "את זוכרת את ההר עליו עלה הכוהן להיפגש עם המלאך?" אריקה נראתה מבולבלת ואחר הנהנה בראשה. "זהו ההר," אמרתי בהתלהבות, "כנראה חשבתי עליו והוא הופיע בקצהו השני של הגשר." אריקה התבוננה בסקרנות בפסגה שמעלינו, "אתה אומר שההר נוצר מתוך מחשבותיך כמו הגשר?" איך זה ייתכן? ביקשתי להשיב בשלילה מוחלטת, הרי ברור שההר קיים מכוח עצמו. נעצרתי. בעצם איני יודע. האם אפשרי שהר כה עצום נוצר רק מתוך שחשבתי עליו? "לא," אמרתי בכל הביטחון שיכולתי לגייס, "זהו ההר עצמו. איני יודע כיצד הגיע לכאן או כיצד הגענו אנחנו אליו, אבל זהו ההר שעליו טיפס הכוהן." אריקה הביטה בי במבט מפקפק. "נרד מהסלע ואז תראי." אמרתי. אריקה הנהנה. פניה היו חיוורות אך עיניה שבו להיות בהירות. נשקתי להן. גילינו שהירידה אינה פשוטה. הסלע היה גבוה וחלק לגמרי. "אני מצטער," אמרתי ואריקה פרצה בצחוק. "בפעם הבא תצרף סולם." עד מהרה היה בידינו. חבל ארוך והגלבייה הפכה לשמלה קצרצרה. כשהתכופפתי חשתי בקרירות באחורי וקיוויתי שלא נזדקק לחבל נוסף. "אתה תרד ראשון." אריקה קשרה את הרצועה סביב מותניה ומסרה את קצה לידי. נשכבתי על בטני והתחלתי להחליק מעבר לדופן הסלעית. אריקה שחררה אט אט את אחיזתה ואני הגעתי בלא פגע לקרקע. אריקה נותרה לעמוד במרומי הסלע. רגליה התכופפו לזינוק וגופה התעופף כלפי מטה. "איי!" צרחתי. גופה נחת לצדי ואני נרתעתי בחיפזון, כושל ונופל על אחורי. האוויר נפלט מגרוני בנשיפה עזה. אריקה עמדה מעלי. הבטתי בפניה הרגועות והתחלתי לצחוק. "מה מצחיק?" "כלום... סליחה." הצחוק דעך ועשתונותיי שבו אלי. "איך עשית זאת?" אריקה ניערה את בגדיה, "ילדות של טיפוסים וירידות מקרחונים." התרוממתי. מה נעשה עכשיו? היינו על ההר שבו פגש הכוהן השומרי את שרימן. מדוע בחרתי להגיע לכאן? חשש וסקרנות התערבבו בתוכי. "אריקה, את חשה במשהו?" אריקה לא השיבה. היא סבבה סיבוב מלא כשראשה נטוי בהקשבה, "כדאי שנצא לדרך." אמרה לבסוף. פנינו לרדת. כיוונו את עצמנו תחילה למדרון שנראה מתון וגלשנו בזהירות. ברכי כאבו מהמאמץ להאט, וכשהגענו אל תחתית המדרון נשמתי לרווחה ונעמדתי לייצב את נשימתי. אריקה הגיעה מעט אחרי ונעצרה לצדי. המשכנו כך עת ארוכה, מחפשים דרכים להמשיך בירידה. האור הבהיר שהיה בנסיכות המים התחלף בגוון אפרורי יותר והשמש, כך נדמה לי, נטתה לכיוון מערב. האם חזרנו לעולם הרגיל? במנוחה הבאה חיפשנו מקום נקי מאבנים והתיישבנו. הגלבייה שלבשתי התרפטה לגמרי ולולא השמש החזקה הייתי מסיר אותה. פניה של אריקה היו אדומים ונתיבי זיעה נחרתו באבק על פניה. הבטתי בחלל הצלול וסקרתי את הסביבה, מחפש בלי תקווה מרובה שבילים או דרכים מעשי ידי אדם. לא הבחנתי במאום ואז חלפה זיקית על הקרקע ואני זינקתי ממקומי. "ראית?" אריקה שכבה כשעיניה עצומות, "מה?" "זיקית," הייתי מלא התפעלות, סוף סוף סימן חיים. עליצות גאתה בי, אין ספק שאנו על האדמה. אריקה התיישבה, "עלינו לחפש אחר נסיכות האש." לא הייתי זקוק לתזכורת. ידעתי שעלינו להמשיך ופחדתי מכך. מראה הכד עלה מעת לעת לנגד עיני והיו רגעים בהם חשתי דחף בלתי נשלט להושיט את ידי לפנים ולהסירו מעל הכן השחור עליו עמד. "נרד תחילה לתחתית ההר, אולי תהיה שם אפשרות לאכול כמו שצריך." מזה זמן מה היתה לי הרגשה שאולי אנחנו על הר סיני, על סנטה קטרינה. מעולם לא ביקרתי כאן אך התיאורים ששמעתי התאימו. גם סיפורי המעשה של הכוהן הזכירו במשהו את מעמד הר סיני. אריקה ישבה והביטה לפנים, יכולתי להבחין כי היא עדיין מוטרדת ממה שאירע. הנערה החזקה הזו הניחה למקום להשתלט על חושיה ולהוליכה כמעט אל אובדנה. "רוצה לדבר על מה שהיה?" שאלתי ברכות. מבטה של אריקה הושפל לקרקע. "אין על מה לדבר, המקום לכד אותי ולולא כוחך לא היינו נחלצים משם." הרגשתי אי נוחות, שמחתי על המחמאה אך חשתי בכאבה של אריקה. משהו מביטחונה אבד. "זה אינו מדויק. היה רק הסחרור כשהתבוננו באדמה הסובבת." אריקה פנתה לעברי, "מעולם לא פחדתי כפי שפחדתי שם. ידעתי שהאדמה נושאת אותנו למקום שבו אובדות הצורות והדברים מתמוססים ונעלמים." אף אני חשתי בכך. חלק ממה שהצליח לשחררני מתנועת האדמה המהפנטת היו הזעם על המקום המבקש להכחיד את כל הקיים בתוכי. שלחתי יד לחבק את אריקה ותהיתי מה מצפה לנו בנסיכות האש. קיוויתי ששם תהיה אריקה חזקה ממני. האש הרתיעה אותי כל חיי והקסם שבה מעולם לא חדל להפחידני. אריקה אמרה כהד למחשבותיי, "בנסיכות האש אשמור אנוכי עליך." קמנו להמשיך. ירדנו במסלול עקלקל נזהרים שלא להחליק. מבלי לתת על כך את הדעת חיפשתי אחר סימני חריכה. דמיינתי את יציאת המלאך בדמות אבוקת אש עצומה הלוחכת את האדמה וממיסה אותה ללבה גועשת. היו דווקא סימנים רבים לפעילות וולקנית. לא מעט מהסלעים סביבנו היו סלעי בזלת ובכמה מקומות זיהיתי סימני חריכה. עיני נעצרו עליהם בתקווה אך בסופו של דבר נואשתי מלמצוא סימן מובהק וקבעתי את מבטי לפנים, מתרכז בירידה. אריקה לא חדלה לצעוד. היא התקדמה בנחישות ואני נאלצתי לאזור את כל כוחותיי כדי שלא לפגר אחריה. הלכנו כשעתיים. כשהגענו אל משטח ישר פניתי הצדה להשתין. עמדתי, מסדיר את נשימתי ומביט באי נוחות בצבעו הכהה של השתן מקווה שנמצא מים במהרה. "ראובן!" הזעיקה אותי צעקתה של אריקה. נחפזתי אל המקום בו עמדה. ידה של אריקה הצביעה על שטח אדמה שהתגלה מאחורי עיקול ההר ואשר ממרכזו התרומם בניין עגול. חככתי לרגע מה עלינו לעשות אך אריקה החלה לגלוש בנחישות לעברו ואני מיהרתי אחריה. חצינו קפל קרקע שהתרומם ופסענו אל השטח הישר. הבניין הלך וגבה וכשהגענו בסמוך אליו נוכחתי לדעת כי המראה מרחוק היה מטעה. הבניין שנדמה כאחיד בצורתו היה מורכב למעשה משלוש קומות ההולכות וצרות, כשהן יוצרות מבנה חלזוני. כדוגמת הזיגורטים, חשבתי, היו עדויות רבות לכך שמקדשי השומרים והאכדים הקדומים היו בנויים בצורה זו. בחפירות הזיגורט הגדול מכולם התגלו שרידי שש קומות והניחו כי היו שלוש נוספות. הקיר החיצוני נראה שמור להפליא. היו מעט מאוד סדקים בקירות והטיח הצהבהב היה שלם ואחיד. דרך רחבה הוליכה אל פתח המקדש, נקייה ומסוקלת מכל אבן. פסענו באטיות במרכזה והתקרבנו אל צמד דלתות שהתנשא לגובה כפול מקומת אדם. הנחתי יד על אחת הדלתות ולאחר היסוס קל דחפתי אותה. דבר לא אירע. ניסיתי שוב, חש כחגב אל מול הדלת העצומה. אריקה הצטרפה אלי. דחפנו בכל כוחותינו. מאומה, הדלת בלמה את הלחץ בלא כל קושי. אריקה הזדקפה, "אולי הדלתות סגורות מבפנים. בוא נבדוק אם יש כניסה נוספת." שביל טבעתי מרוצף אבנים קטנות סבב את המקדש ואנו פנינו ללכת בו. בעבר השני גילינו דלת קטנה. לוחות העץ מהם היתה עשויה היו רקובים, ושעה שמשכתי לפותחה נשברו בקול נפץ. אריקה ירדה על ארבעותיה והכניסה ראשה אל החלל האפל שנפער. "אני אכנס ראשון," אמרתי. "לא." אריקה לא הותירה לי שהות לוויכוח, התקדמה ונעלמה. מיהרתי אחריה. זחלנו על אצבעותינו במחילה צרה ונמוכה. התחלתי לחשוש ששוב אנו יורדים אל מעבה האדמה, אך המחילה הסתיימה אחרי מרחק קצר ואנו מצאנו את עצמנו בפתח אולם ענקי, חללו הפנימי של המקדש. האולם היה עגול לחלוטין. מבטנו לא נתקל בדבר וכל שראינו היה קיר חלק המתנשא לגובה רב שצבעו אדמדם. מעלינו השתרעה התקרה, חלקה אף היא וצבועה באדום. ידעתי שמעליה נמצאות הקומות הנוספות, אך לא הבחנתי במעבר אליהן. "משהו לא בסדר." אמרתי לאריקה בקול נמוך. אריקה הביטה בקירות בפנים חסרות הבעה. "לא ייתכן שהמקדש נמצא פה מהתקופה השומרית, מישהו כבר היה מגלה אותו. גם לא נראה שהיה בשימוש. הכל חלק ונקי מדי." פסעתי לעבר הקיר ונקשתי עליו. צליל חרס עלה ממנו. העברתי עליו את ידי, חלק לגמרי. חימר שלובן והתקשה בתנור. אבל כיצד זה ייתכן? לא ניכרו כל סימנים לאריחים או לחיבורים בין לוחות. כיצד ציפו את הקירות? הרי אין תנור שיכול להכיל את המקדש כולו. חרדתי גברה. אולי הדליקו במרכז האולם מדורה עצומה שחיממה בצורה אחידה את הכתלים? המחשבה הרגיעה אותי. זה אינו בלתי אפשרי. ייתכן גם שהמקום היה גדוש בחפציי פולחן וקישוטי כסף וזהב, וגנבי אוצרות רוקנו את המקדש בלי לגרום נזק לקירות. ההסבר הניח את דעתי ובכל זאת חשתי באי נוחות. המקדש היה עתיק עד מאוד, כיצד לא חרט בו הזמן את רישומו? מקומות נושאים תמיד את עברם, את ההיסטוריה שלהם. המקדש הזה חרג באופן ברור מהכלל הזה. אריקה ניצבה במרכז האולם, ניגשתי אליה. היא עמדה כשראשה נטוי מעט כמקשיבה. "מה את עושה?" שאלתי. "היה שקט." אמרה. ביקשתי לשאול אך היא הניחה ידה על זרועי ואני דממתי. "אני יודעת מהו הבניין הזה." המשיכה, "בחדרה של אמי יש ציור המתאר מקום דומה. כבשן הוא, מקום הצורף את הנכנס לתוכו. אמי אמרה לי כי אדם העובר את הכבשן לעולם לא יחזור להיות כשהיה." "נסיכות האש." אמרתי בבעתה. אריקה שתקה בהסכמה ואני חשתי בחרדה המציפה אותי. מה זאת אומרת צורף את מי שנכנס, שורף אותו? כיצד הוא צורף? הבטתי בכתלים. אלוהים זה מתחיל, נדמה היה לי שהקירות הופכים אדומים וקורנים בחום. "הירגע," ידה של אריקה הונחה עלי בעדינות וקרירותה הרגיעה אותי, "זהו המבחן השני. נעבור אותו ונגיע אל החומות שצריך לשבר. כשאמי דיברה על הכבשן היתה בה תקווה כי יום אחד תעמוד לפניו." התבוננתי בה. היא הביטה בקירות סביבנו כקוראת עליהם תגר. שמעתי שוב את צחוקה המהדהד שעה שרדפתי במרוץ אחר האייל ונזכרתי בעיניה הבורקות שעה שאלנדיל סיפר על המסע שלפנינו. "איני מחבב את המקום הזה." אמרתי. "נשב, ננסה לחוש את המקום." אריקה נטלה שליטה בלי להותיר לי ברירה. קיוויתי שהיא יודעת מה היא עושה. אולי אמה הסבירה לה כיצד נוהגים בכבשן. אני, בכל אופן, חשתי בבירור בחום העולה. ישבנו דוממים ברגליים משוכלות במרכז האולם העצום. הזמן חלף לאטו, עליית החום נעצרה והטמפרטורה היתה נעימה. נשימותינו הלכו ושקטו וברגע מסוים נסגר פי והתחלתי לנשום דרך אפי בלבד. הקירות הפכו בהירים, והצבע האדמדם הפך לחום וכמעט נעלם. שקעתי בנים לא נים כשמבטי מרחף לפנים בלי מטרה. לפתע שמעתי קול קריעה. חריץ נבקע באוויר לפני ושאב אותי אל תוכו. "אריקה..." הספקתי לצעוק וראיתי כי נותרה במקומה בלי תזוזה. אלוהים! המקדש מפריד בינינו! מדוע לא קשרנו את ידינו? מחשבותיי דהרו בפאניקה מוחלטת שעה שגופי נע במהירות עצומה דרך הסדק שדומה שנפער לקראתי ככל שהתקדמתי. חשתי בעקצוצים בעורפי. התנועה היתה מהירה כבזק, ובכל זאת לא חשתי בכל משב אוויר החולף על פני. נעצרתי באחת פולט אנקת אימה. למולי היה עיגול אדום וסביבו הילה בצבע זהב, לוהטת ומקרינה סכנה. "הכנס ידך." שמעתי קול ולא ידעתי מהיכן. לא זעתי. "הכנס ידך." "לא אעשה זאת," השבתי בלבי, "ידי תבער." העיגול האדום שינה צורתו והפך לפטרייה עצומה שגדלה והתרחבה למול עיני עד שדבקה לנחירי. שאפתי את ריחה כנגד רצוני אך לא חשתי דבר, אף לא בתנועת האוויר בנחירי. מה קורה? הרגשתי שעיני ממצמצות, תחושות ידי ורגלי נעלמו ועמן גם תחושת הריח והטעם. יכולתי לראות ולשמוע. היה רעש קצוב שליווה תנועה. לא רעש חד אלא קולות שפשוף עדינים. הפטרייה התרחבה ועטפה את פני. הבטתי אל תוך החומר הזוהר. ריחפתי בתוך חלל זהוב וסביבי נעו תולעים דמויות טבעת. לכל אחת היו שתי עיניים והן סבבו במחול לצלילי השפשוף ששמעתי. "היכן אני?" המחשבה רטטה והתייצבה. "מקום של שבועה." הפעם הגיח הקול מתוכי. "מה עלי לעשות?" הייתי ער כפי שלא הייתי מעולם. "אמור את השם." "שם... את שמי? ראובן בן אור." "אמור את השם." שנה הקול. "ראובן," שבתי ואמרתי, "ראובן אור...בן... אור בן... אולי נבואר." הגיתי את שמי בהיפוך כפי שנהגתי לעתים לעשות. השתררה דממה. קול הרשרוש פסק לאטו, והתולעים חדלו לסובב. "אמור את השם." שתקתי, לא ידעתי מה ברצון הקול שאעשה וציפיתי כי יבהיר את כוונתו. הדממה התארכה. משהו החל משתנה בחלל הזהוב למולי. גופן של התולעים איבד את רכותו וקיבל גוון מתכתי. האוויר לפני החל מתמלא, נוצרה עדשה, גביש עצום שיכיל אותי בתוכו. מוחי החל מתפרע. זה לא ייתכן! אם לא אצליח לעצור את ההתגבשות, יחסם האוויר תוך שניות מספר ואני אמות בחנק. "אמור את השם." "איזה שם?" צעקתי, "איזה שם? איני מכיר כל שם אחר!" צעקתי התמשכה והרגשתי את גרוני הולך ונקרע. האוויר הלך והתגבש והתולעים הפכו עיגולי מתכת זוהרים שהבליחו מבעד מעטה השקוף שהקיפן. "אריקה!" קולי עלה ביאוש מוחלט, "מהו השם שעלי לומר?" מוחי סבב כמטורף, "רוחמה... שרימן... רזין... כן, רזין!" קולי הדהד בין הגבישים שנוצרו סביב התולעים. ביקשתי לאטום את אוזני ולא יכולתי. זהרורי הזהב שבתוך הגביש ריחפו מתנדנדים עם הקולות שהזכרנו וגברו. ברק חלף מול עיני ולהבה עלתה מתפתלת ומתמרת מעלי. "קראתי את דברי הספר," אמרתי ביראה, "ובאתי לסייע לכוהן." פנים הגיחו מתוך הלהבה, עיניים עגולות ותמימות... זיכרון... סוד... כאב. "האלו עיני הכוהן?" שאלתי. הפנים סבבו והפכו לנערה. "אחותו?" שאלתי, יודע את הפנים שלמולי. הלהבה עלתה וירדה ואחר נגוזה. הייתי סגור ולכוד בגביש שהקיפני. ניסיתי לסובב את ראשי, מבקש לבחון את המקום שבו אני נמצא. האוויר השקוף נצמד אל פני ומנע כל תנועה. "מה עלי לעשות?" צעקתי. הצעקה לא הועילה. הקולות יצאו ונחסמו לפני אפי. אולי אנסה להקיש, הרי לכל גביש יש תדירות שבה הוא מתפרק. חשתי את מופרכות המחשבה. וכי מה אעשה, אקיש במהירות שתגרום להתפרקות הגביש? התחלתי לחוש מחנק. ניסיתי להניע את גופי, "אלוהים, שרימן, תוציאו אותי מפה!" האוויר נותר גבישי כשהיה, רק צלול וחזק יותר. ההתגבשות נמשכת ובסופו של דבר יאטמני הגביש לחלוטין! התחלתי לחבוט בשתי ידי באוויר הסוגר. ידי השמאלית נעה לפני ועמה הגיח זיכרון ציפורן הזהב שהעניק לי אלנדיל. אלי! תקווה פראית הציפה אותי. הפכתי את היד בקושי רב, והציפורן נגעה באוויר המתגבש. המתנתי בנשימה עצורה. מאומה. הנעתי בחוזקה את האצבעות. קדימה, מדוע אינה משפיעה? אלנדיל אמר שבכוח הציפורן להבקיע כל אבן. טפחתי שוב על האוויר. היד נדחקה מעט אל תוכו. אולי זו הסיבה... הגביש עדיין אינו מוצק. מה לעשות? יהיה זה טירוף להמתין עד שהחלל סביבי יהפך מוצק לגמרי. דחקתי שוב את היד. הפעם היתה ההתנגדות גדולה יותר. אולי עכשיו! הקשתי בציפורן והעברתי אותה בקו מתפתל לאורך החומר שהתקשה. סדק הופיע, כן, זה מצליח! הסדק החל נע ומתרחק. הודיתי בלבי לאלנדיל וביקשתי מחילה על הגסות שנהגתי כלפיו. קול שבר נשמע. הגביש נחצה לשניים ואני נפלתי מתוכו ונחתי בחבטה עזה על רצפת האולם. אריקה ישבה במרחק מה והביטה בי כשעל פניה תדהמה. "אריקה!" חשתי אליה ונצמדתי אל גופה בחיבוק חם ושוקק. נותרנו צמודים עת ארוכה עד שאריקה הדפה אותי בעדינות. חלקי הגביש היו פזורים לכל רוחב האולם. הבטתי בהם שעה שהלכו והתכווצו עד שנמוגו בחלל, משחררים מתוכם זהרורי זהב. "מה קרה?" סיפרתי. "אולי זה היה חלום?" אמרתי את המילים וידעתי כי הן מנסות להסתיר את הזעזוע והאימה שחשתי. הלכתי למות בתוככי בועת בדולח שהוקפאה מסביבי מבלי שידעתי את הסיבה לכך! איני יודע כיצד הופעלה אך זו היתה מלכודת שכוונה להרגני, לאבדני בתוכה. נזכרתי בקבס ובתחושות הריקנות והכיליון שהחלו סוגרות עלי ורעד אחז בי. איני יודע מהו הכוח שאפשר לי לעמוד למולה. חלק מכך היה שוב הכעס והזעם על המקום המבקש לקחת את כל שיש לי ולא להותיר מאומה, אך היה שם גם את הקול ששאל לשמי והעלה מתוכי את השם רזין. מי הוא היה? "אנחנו מתקרבים." אריקה הביטה בכתלים במבט אפל, "הדברים שעברו עליך קשורים לכוהן. אולי הלהבה היתה שרימן או שליחו המנסה לומר לך דבר מה?" "היתה הנערה," נזכרתי לפתע, "היא הפחידה אותי." שחזרתי את ההרגשה שעלתה בי למראה הפנים שסבבו לרגע ונמוגו, "העיניים שלה... היו דומות לשלך." אריקה קפאה במקומה ואני כלאתי את נשמתי. מדוע אמרתי זאת? כשראיתי אותה בלהבה היא לא הזכירה את אריקה. אבל העיניים! אריקה התבוננה בי בדממה ואני ראיתי את עיני הנערה ניבטות אלי, "מה שקורה לי קשור אלייך. אלנדיל דיבר על חובה משלך." עפעפיה של אריקה צנחו והיא שקעה בעצמה. אחר ראיתי את עיניה עולות ומתייצבות למולי, "לכולנו יש חובה מימים קדומים. אמי נהגה לספר לי כי כבר בעת מעשה אהבתה לאבי ידעה כי נוצקתי לתוכה בתבנית שיש בה יותר ממנה ומאבי. תמיד חשבתי שדיברה על האחריות למסורות השבט אך עתה אני יודעת כי כיוונה לדברים שונים. העיניים שלנו דומות, אתה יודע." הוסיפה. הנהנתי, ידעתי זאת. עיניה השחורות הגדולות היו מפחידות ומרגיעות כאחד. "מה נעשה?" שאלתי. "נצא מכאן." קרבתי אל דלתות העץ העצומות. לא היתה עליהן כל ידית ורק פס דק סימן את המקום שבו התחברו. חיפשתי אחר הצירים אך אלו נבלעו בקירות. עמדתי לרגע ואז דחפתי את הדלת מימיני. היתה התנגדות קלה וסדק החל נפער בין הדלתות. "אריקה מהר!" יצא קול צרוד מגרוני. אריקה החליקה בגמישות מבעד לפתח המתרחב ואני אחריה. הדלת נעה לאחור ונסגרה. בסקרנות קרבתי חזרה לדלת וניסיתי לדחפה. חשתי כדוחף סלע מוצק. לוח העץ לא נע כמלוא הנימה. "הדלתות נועדו ליציאה בלבד." אריקה הביטה במקדש במבט זועף. התרחקנו מעט והתיישבנו על העשב הרך. הייתי רעב וחשתי מועקה ודכדוך. אריקה הביטה לפניה בפנים מרוכזות שקועה במחשבותיה, ואני לא העזתי להפר את הדממה. רוח החלה נושבת, אלא שבמקום להביא הקלה סבבה לוהטת וסמיכה והעמיקה את תחושת הכבדות. "נסיכות האש," אמרתי, "נראה כי הצלחנו לעבור אותה בשלום." "איני בטוחה," אריקה הביטה במקדש, "דברים רבים מדי נותרו עדיין סתומים." "אם נמשיך לרדת נוכל לדעת אחת ולתמיד היכן אנחנו. זהו הר סיני ובמוקדם או במאוחר נפגוש באנשים." אריקה התבוננה בי ואחר פשטה את ידיה לצדדים כמסמנת שאין לה דעה משלה. התחלנו לרדת ועד מהרה נעלם המקדש מעיננו. המדרונות הלכו והפכו מתונים ובסופו של דבר התגלה לפנינו המישור הנמשך מתחתית ההר. פלטתי קריאת שמחה. עצים צמחו למרגלות ההר ואנו מיהרנו לעברם. רגלי כאבו. הסנדלים לא נועדו להליכה כה ממושכת ופעמים רבות כשלתי על אבנים, מותח את הגידים בקרסולי עד סף קריעה. העצים התרוממו לפנינו. זיהיתי עצי שקד. שקדים ירוקים הציצו מבין הענפים ואני זינקתי בצהלה לעבר ענף גבוה ומשכתי להנמיכו. אריקה מיהרה לסייע והחלה מושכת ומשירה את השקדים על האדמה. שחררתי את הענף והוא זינק חזרה למקומו. פסעתי אל עץ סמוך. לא האמנתי למראה עיני. היו עליו תפוחים, ירוקים ובוסריים, אבל תפוחים. "אריקה!" צווחתי והיא נחפזה אלי. כיוונתי אותה אל מתחת לענף נושא פירות. דחקתי את ראשי בין רגליה והרמתי אותה על כתפי. צווחת עליצות פרצה מגרונה, ידיה נעו אל בין העלים ותפוחים החלו לצנוח סביבי. "הו...הו..." רקדתי כשהיא על כתפיי. תפוח על כל שלושה שקדים, מצאתי את השילוב הזה מושלם. אריקה העדיפה תפוח ושקד אחד. פניה של אריקה נרגעו והרגשתי הוטבה לאין שיעור. "חייבים להיות אנשים בסביבה." אמרתי, "מישהו נטע את העצים הללו ובוודאי בא לטפל בהם." אריקה הנהנה. תחבה לכיסי מכנסיה כמה תפוחים ואת השקדים הנותרים, והתרוממה ממקומה. פנינו לעומק המטע מניחים כי מעברו השני נמצא מקום ישוב. המטע התגלה כגדול משציפינו, אך לבסוף הסתיימו העצים ואנו עמדנו אל מול מישור רחב שבמרכזו קבוצת בתים קטנה. האדמה קרנה מלהט השמש והבתים בלטו כנקודות כהות על הרקע הצהבהב. ילדים נראו משחקים בין הבתים ואני פלטתי קריאת שמחה. אריקה חייכה, "מה דעתך?" פניתי אליה. "נתקרב," השיבה, "המקום לא נראה מסוכן." "אם זהו אכן הר סיני אלו בוודאי ילדי בדווים. סביר להניח שידעו לדבר רק ערבית." יצאנו מבין העצים והתחלנו לפסוע לעבר בתי הכפר. הילדים הבחינו בנו ונעלמו בצווחות אזהרה. עד שהגענו ניצבה לפנינו שורת תושבים. הגברים לבושים בגלביות בהירות והנשים בשמלות ארוכות מבד שחור. בדווים, אין ספק. "מרחבא." פניתי בערבית אל הקבוצה ותרתי אחר זה הנראה כמנהיג. המיה עלתה מבין האנשים וסימנים של חוסר הבנה. "מרחבא... אנא ידידי, באנו לשלום." ניסיתי שוב במעט הערבית שידעתי. הבעת חוסר ההבנה רק העמיקה. "שלום, אנחנו מבקרים ורוצים לקנות אוכל." עברתי לעברית,אולי יבינו את השפה הזו, "אני ראובן וזו אריקה." הצבעתי עליה. פני האנשים התעוררו והתרגשות ניכרה עליהם, "ראובן..." שמעתי כמה לחישות של שמי. איש הגיח ויצא מתוך הקבוצה, "ראובן." אמר והצביע על עצמו. נדהמתי, "שמך ראובן?". האיש נענע בראשו בהתלהבות. "מי אתם? מהו המקום הזה?" פניו העידו שלא הבין את שאלתי. "עברית," אמרתי, "אתם מבינים עברית?" האיש הביט בי בלי להגיב. קרבתי אליו. "ראובן." חזרתי והוא נענע בראשו בשמה על שאני יודע. פסעתי אל עבר אחד הגברים שעמד בסמוך והצבעתי עליו בהבעת שאלה. "כלב." האיש הגה את שמו בגאווה ואני נשנקתי מתדהמה. הצבעתי על האשה הסמוכה אליו, "רבקה." זה לא ייתכן. מוחי התערבל, האנשים הללו אינם מבינים עברית ובכל זאת שמותיהם עבריים לחלוטין. כיוונתי אצבע אל גבר נוסף, "אלישע." הסטתי אצבעי, "נחתום." "שעורה." השיבה אחת הנשים. "מרים." "שחור." השמות הגיחו והיו כמהלומות על ראשי. משהו אינו כשורה במקום הזה, זו טעות. פניתי אל אריקה לבקש עזרה ונדהמתי לראותה פוסעת לאחור בצעדים קטנים ומתרחקת. "אריקה, מה את עושה? אל תעזבי אותי!" ידה אותתה לי להישאר. לא הבנתי מה ברצונה שאעשה. צעדיה של אריקה הוחשו והיא פנתה והחלה לרוץ לעבר העצים. "אריקה!" זעקתי בתחינה. גופה נעלם בין עצי המטע ואני הסתובבתי אל מול קבוצת התושבים מבולבל והמום ממעשיה. האנשים הביטה בי בדריכות ואני הסטתי את עיני בחשש. הילדים עמדו ביניהם, אוחזים ברגלי המבוגרים. ירדתי על ברכי למול אחד מהם והצבעתי עליו. הילד הביט בי בעיניים תמימות ועגולות, "עשיו," אמר והשם התגלגל והלם בי. הילד עזב את מקומו ופסע לעברי כשעיניו נעוצות בעיני. חשתי תמיהה על העזתו אבל אז התכנס מבטו וחזר ופגש בי. אפלה עלתה מתוכו וענות כאב. עצמתי את עיני, מבקש להתחמק מהמבט. די! שחרר אותי! הכאב והייסורים סגרו עלי כאזיקים. סובבתי את ראשי בכל כוחי להינתק. אלוהים! חשכה שררה במקום שבו ניצבתי ולמולי הופיעה שורה של להבות נעות בסערה ומשתלחות לעברי. צווחתי בבעתה וקפצתי לאחור. הלהבות נותרו במקומן. התנשמתי עמוקות, הלהבות סערו והשתלחו אך נותרו מחוברות למקום יצאתן בקרקע. הבטתי בהן במבט בוחן. היתה בלהבות חיות שלא היתה באש רגילה ונדמה היה לי שהן מבקשות לפגוע בי ממש. מה מתרחש? תחושת סחרור חזקה עלתה בי, אימצתי את כל כוחי שלא לאבד את ההכרה. מה הן? חשתי את לבי פועם כמבקש לפרוץ מחזי ועורי סמר. אלו בני אדם, אלו הנשמות של האנשים שניצבו למולי, קבוצת התושבים שדיברה עימי. גל של בחילה עלה בי. הלהבות התנשאו. מהן בהירות משל השאר ומהן להבות קטנות. פניתי לאחור מבקש ביאוש אחר אריקה, אך העצים נעלמו והכול היה שרוי בחשכה כבדה. שבתי ופניתי באטיות. למולי ניצבו הלהבות שעתה נדמה כי שככו מעט ורק תנועתן נמשכה ללא הרף בזרימתן מעלה. אלו בני השבט הנעלם. המחשבה עלתה במוחי נושאת עמה ודאות שאין עליה עוררין. אחי בני השבט אשר הפקידו עצמם בידי שרימן ופסעו בעקבותיו אל תוככי המדבר. האם זהו שעלה בגורלם? האם שרימן עולל להם זאת? התיכם ללהבות וחיברם לקרקע למען יחיו וישרתוהו לעד? מחשבותיי סערו ועמן החרדה והכאב. מהו שאירע? תנועה עלתה מתוך הלהבות ולהבה בהירה הגיחה והתנשאה מעל לשאר. קרבתי אליה. "ראובן." עלה השם וידעתי כי מנהיג התושבים אשר שמו כשמי הוא המדבר. שלהבותיו נעו והמילים נוצקו אל מוחי. לא שרימן הוא שהפכם לשלהבות. נקמת האל העליון ומלאכיו היא. אחרי שרימן רדפו, אל לב המדבר. סגרו עליו בכוחם והכניעוהו. ואת בני השבט אשר נעמדו לסייע לו נתנו ביד כוהני שומר אשר לקחום אל העיר לעשות בהם את מעשה נקמתם. בעינויים איומים העבירום, משברים את גופם ולוכדים את הרוח המתחננת לצאת. בכד אבן השחם כלאו את נשמתם, גוזרים עליהם לשכון לעולמי עד במקום בו נלכדו על פני האדמה מבלי שיוכלו לשוב ולהלך על פניה. המחשבות הגיחו ועמן ידיעה שאין לה מסתור. אני הכוהן עלתה בי הזעקה, ולבי נשבר למראה שלהבות בני השבט. אני הוא שהניחם בידיו של המלאך, משקיט את חששותיהם ומבטיחם כי בבוא היום יכרע העולם בפניהם ויכבדם כאשר לא נעשה לבני המדבר מעולם. מדוע לא נשארתי עמם לשאת את ענות כאבם? עיוור הייתי, ושוטה. אל העיר הגדולה שבתי, מבקש בגאוותי להסיט את לב בניה מעבודת האלים. את לבי עקרו המענים, כוהני האל, אך בטרם הספיקו לכלאו פרחה נשמתי ונמלטה מגורל אחי שאותו ביקשו בעבורי. אלא שבכאב הנורא נבקע חלק נשמתי הנושא את זיכרון העבר, ונשתכח ממני כל שהיה. עצבות שאין לה שיעור גאתה בי. הובס שרימן במלחמתו, ושליחי האל אסרו אותו בחותמות אשר לא יפתחו לעולם. ואת בני השבט הותירו רתוקים לאדמה, נעים בבית כלאם ומתחננים כי יבואו להושיעם. "אני הכוהן!" זעקתי, "יהיו ייסורי גופי עונשי הצודק, הד קלוש לענות בני השבט. עתה עלי להצילם!" מה אעשה? הלהבות התנשאו למולי מרות ודאבות בשתיקתן. צער הילדים הוא שהכה בלבי חזק מכל. האם בטרם הומתו ביד הכוהנים שינה האל בחמלתו את צורתם למען יקל כאבם? ואולי צחק וזעם לנוכח זעקתם והענישם על כי חזו בהתקוממות המלאך כנגדו. כיצד אשחררם? הלהבות גאו ואני חשתי בחום המבקש להבקיע מבעד למחסום הבנתי. לא חששתי לחיי. גופי השתנה ונכון להכיל את האש. צורתי נותרה כשהייתה, אך לבי סבב ולהבות עלו מחזי. החום גבר, את ידידותי זיהיתי עתה, את מנהיגות העדה. ראש השבט קרבה אלי, מגיחה מבין להבותיו של בן בנה ראובן, והמרפאה יצאה מבעד צבעי הזהב של להבת נכדתה שעורה. "כיצד אשחררכן?" הפניתי אליהן את ענותי. פניהן חייכו בידידות שהרעידה את לבי, אך מענה לא קיבלתי. "אריקה." שאגה עלתה מתוכי ונשלחה אל החשכה האופפת אותי, "היכן את? תני לי מכוחך!" כל תשובה לא נשמעה והלהבות עלו וסגרו עלי. "אריקה!" לפתע הבחנתי בתנועה בחלל האפל למולי. חריץ נפער והתרחב שיכולתי לראות מבעדו. אריקה היתה שם, פוסעת לעבר הכן עליו ניצב הכד שראיתי בחזיונותיי. "אלוהים..." לחשתי והבטתי בה, ובגופי מטפסת אימה אשר לא ידעתיה זה עידן ועידנים. שולי החריץ רטטו ועמם רטט לבי. כיצד הגיעה אריקה אל מקום הכד? כיצד ידעה היכן נמצא זה אשר הוסתר והטמן לפני דורות כה רבים? תקווה החלה מבקיעה. הלהבות גאו סביבי כמבקשות לסייע בעדה. הרטט בתוכי הלך וגבר. גבישים סמויים הדהדו בתוך לבי עד כי חששתי פן יתרסק עלי עולמי. שוועת נשמתי היא, ידעתי, זעקת כאב השנים בהן חיתה בחשכה, מבקשת כי ישוב אליה חלקה הנעלם. אריקה ניצבה עתה סמוך לכד. ידיה עלו לאחוז בו. הכל דמם. ואני ראיתיה מייצבת את עמידתה ומנסה להסיר את המכסה מעליו. דבר לא אירע. הכד נותר סגור, ואריקה נשאה אותו למול עיניה מנסה לאתר את מקום חיבור המכסה. נראה שלא ראתה דבר, שכן היא שבה למשוך בחלקו העליון. שוב ושוב ניסתה ולבסוף החלה לחבוט בו. גופי רטט בחוזקה והמראה למולי החל מתערפל, "אריקה על תעשי זאת!" אריקה עצרה והביטה בקיר הסלע הסמוך לה. "אריקה," ביקשתי לשאוג אך קולי לא נשמע לי, "אל תטיחי בסלע פן ייבלע בחשכה ולא יימצא עוד." ידה הורמה ואני ידעתי כי היא עומדת להטיח את הכד בכדי לשוברו. "איי!" הזעקה נפלטה ממני בקול נורא וגופי הפך דק עד מאוד. פתיל עלה ממני ונמשך אל תוך החריץ שלמולי, סבב את גופה של אריקה וכרך את עצמו סביב ידה. אריקה ניסתה להשתחרר. "לא!" ביקש ממנה קולי, הלהבות נאספו מעלי, "אל תעשי דבר!" בלא שכיוונתי נע הפתיל, סבב את גופה של אריקה והטיחה בחוזקה אל קיר הסלע. ראשה נשמט והיא קרסה בצד הקיר. הפתיל התפתל כברק וכרך את עצמו סביב הכד, אוחז בו בטרם יגע ברצפה. שמעתי זעקות וקולות תחינה. הלהבות טיפסו ובני השבט התייצבו סביבי, מבקשים להעניק לי מכוחם. כיוונתי לבי, הוספתי שאגתי אל שאגתם. רחש נשמע. תחילה רך ועדין כמים הזורמים ואחר מתגבר והולך, כוחו של הפתיל הלך וגבר עד שנבקע הכד וחלקיו נפלו והתפזרו על רצפת המערה. רוח סערה עלתה באחת, ואני עצמתי את עיני שעה שהלהבות רחשו בהמיית ציפייה. ביקשתי לומר כי איני יודע כיצד אחרר אותם ואת ילדיהם, אך אז הכתה בי הרוח וחדרה אל תוכי, וכוח שמעולם לא ידעתי התפרץ אל גופי. לבי התרחב ותפח וקיבל אל תוכו את חלקי נשמות בני השבט שנכרתו. ומחשבתי עלתה, לראשונה בחיי, שלמה ומטוהרת. פקחתי את עיני והבטתי בבני השבט הניצבים למולי. ייסורים ומכאוב היו בהם, ענות דורות ריתוקם, אך עתה גם מחילה. חובת התיקון הוטלה עלי, הגיעה העת למלאה. את לבי פתחתי לרווחה. ועת פסעתי אל בין הלהבות יצאו מתוכי קטעי נשמתם הכלואים והושבו אל לבם. אחת אחר רעותה התנשאו הלהבות ניתקות מאחיזתן בקרקע ומתרוממות אל עבר השמים. זמן אין קץ חלף, הלהבות השתהו עוד רגע מעלי כמבקשות להיפרד, ולבסוף נעלמה האחרונה שבהן. רגלי כשלו ונפלתי על הקרקע. העלטה מסביבי נאספה לגל אובך שהתרומם אל השמים ונעלם ועיני הוצפו באור שמש. "אריקה!" חרדה עצומה עלתה בי. הבטתי אל ההר השחור המתנשא מעלי. בתוככי המקדש ממנו באנו, ידעתי, שוכבת אריקה פצועה. צמרמורת חלפה בי. ומה אם פציעתה קשה משחשבתי? פניתי במרוצה לעלות בדרך שבה ירדנו. אי שם במהלך מרוצתי עצרתי והבטתי לאחור. חשתי מכה בחזי. במקום בו היה המטע ניצבו מספר עצים בודדים. אימצתי את עיני וחיפשתי אחר הבתים, אך דבר לא נראה. כאב חלף בי לרגע על ששוב לא אראה את חברי, בני שבטי, אך אז עלתה בי השמחה על שחופשיים הם להמשיך בדרכם, ואני ברכתי אותם בלבי ושבתי לרוץ. המקדש ניצב במקומו וכל שינוי לא ניכר בו כשקרבתי אליו. אף לא טרחתי לגשת אל הדלתות הרחבות. נחפזתי אל הפתח הקטן מאחור וירדתי על ידי וברכי להיכנס לתוכו. האפלה עטפה אותי ולאחריה האור האדמדם, שעה שיצאתי אל האולם הגדול. אריקה שכבה בצד אחת הדלתות הגדולות. מיהרתי אליה כשלבי קופא מחרדה. היא שכבה על צדה כשידה מושטת אל דלת העץ הקשה. כנראה גררה עצמה אל הדלתות וניסתה לדוחפן. רכנתי מעליה, מבקש לחוש בנשימתה. משב קל עד מאוד, מפחיד ברכותו. רגלה הימנית היתה מקופלת בצורה לא טבעית וכשהטיתי בעדינות את גופה ראיתי את מקום השבר מתחת לברך. צמרמורת חלפה בי, צריך להביאה לבית חולים! נתקפתי אימה. היכן אנו בכלל? ביטחוני כי זהו הר סיני התערער זה מכבר, איני בטוח אפילו אם זה הר, הרהרתי במרירות. הבטתי מסביב בחוסר ישע. לו לפחות היה דבר שיוכל לשמש כסד לקבע את הרגל השבורה. לא הבחנתי במאום. נזכרתי בגלבייה המרופטת ובתנועה מהירה הסרתי אותה והתחלתי לקרוע ממנה רצועות. קרבתי בעדינות את הרגל הבריאה אל השבורה וקשרתין ביחד, מהדק ככל שניתן. הבטתי בפניה החיוורות של אריקה וברכתי בלבי על חוסר ההכרה החוסך ממנה את הכאבים. כרעתי לצדה, דחקתי את ידי מתחת לגופה והתרוממתי. גופה של אריקה הזדעזע כשדחקתי בגבי בכל הכוח את הדלת. לאן בעצם נלך? לא היתה כל דרך לדעת להיכן כדאי שאפנה. מוטב שנרד אל תחתית ההר, לפחות ההליכה תהיה קלה יתר. חיזקתי את אחיזתי באריקה והתחלתי לרדת. זמן רב צעדתי, נועץ כל העת את עיני בקרקע ומתרכז לא ליפול. רגלי כשלו שוב ושוב ונשימתי הלכה וכבדה. רוח קרירה חלפה לפתע על פני. הרמתי את עיני ונוכחתי לדעת כי השמש נעלמה מעבר להרים. העפתי מבט חרד אל השטח לפני, לא אוכל להתקדם בחשכה. מה אעשה? הקור גובר וגופה של אריקה זקוק לחום. הבטתי סביב לחפש מקום מחסה לשהות בו הלילה. לא הבחנתי בדבר. תנועה מהירה לכדה לפתע את עיני. זיקית חצתה כבזק את המדרון ונעלמה בין שני סלעים. מצמצתי בעיני. הזיקית שראיתי קודם לכן? בוודאי אחרת, אמרתי לעצמי, הרי חייבת להיות על ההר יותר מזיקית אחת. סימן החיים עודד אותי,והסלעים ביניהם נעלמה משכו את עיני. קרבתי ומצאתי עצמי בכוך שנוצר על ידי שלושה סלעים שנשענו זה על זה. שיחים נמוכים צמחו בין הסלעים. ביניהם שיערתי נמצאת עתה הזיקית. הודיתי לה בלבי על המחסה שגילתה לי. בעדינות רבה הורדתי את אריקה על הקרקע. השיחים היו טיפוסיים לאזור מדברי, עלים בשרניים מכוסים בציפוי לבנבן דקיק של מליחות. אדאג לפחות שתנוח על מצע רך. התחלתי למשוך ולשבור מענפי השיחים עד שהיה די למצע דק. סידרתי אותו בקפידה ואחר העברתי אליו את אריקה. קרני השמש האחרונות נעלמו, החושך התפשט ועמו הגיע הקור. רעד חלף בי. לבשתי תחתונים בלבד וסנדלים. לאריקה היו לפחות מכנסיים ארוכים וחולצה. מי ייתן לי אש, שאוכל לחממה. הנחתי יד על מצחה. המצח היה לח מזעה. היתה בי תערובת בלתי אפשרית של עצבנות ומנוחה, פחד עצום כי אריקה תמות ועמו גם שלווה וריחוק, כאילו דבר מה שומר עליה ושוב אין הדברים כולם בידי. נגעתי בקסם, ומה שאירע לי היה מעבר לדברים שיכולתי להסבירם במוחי. עפעפיה של אריקה זעו ונפקחו. "אריקה!" הרכנתי את ראשי ועיני הוצפו בדמעות. עיניה היו בהירות. היא הביטה בי ואז העבירה מבטה לצדדים, "היכן אנו?" בדרך אל תחתית ההר." הרווחה שעלתה בי לשמע קולה כמעט והכריעה אותי, "איך את מרגישה?" "טוב." ראשה התרומם מעט כדי לבחון את גופה, "מה קרה לי?" "את לא זוכרת? מצאתי אותך במקדש כשרגלך שבורה." אריקה התיישבה. סייעתי לה והיא סקרה את הרגל השבורה ואת רצועת הבד הקושרות אותה. אחר הביטה בגופי הערום. "זה בסדר, לא קר לי, במיוחד עתה שהתעוררת." אמרתי ברכות. ידה נעה לעברי, "מצאתי את הכד." "ראיתי אותך." הרכנתי את ראשי שלא תבחין בחרדתי מחיוורון פניה. "ניסיתי לפתוח אותו אבל משהו עצר אותי." "הייתי חייב לעצור אותך לפני שתשליכי אותו על הרצפה. אני הוא שהטיח אותך אל הקיר." נעתי במקומי באי נוחות. "האם נפתח?" בקולה של אריקה היתה חרדה. "נפתח." עיניה של אריקה מלאו שמחה. "אלו היו בני השבט." התחלתי לספר שהמילים פורצות מפי מבלי שיכולתי לעוצרן. דיברתי ודמעות זלגו על לחיי. פרקתי את כל שהצטבר. בפחד ובצעקות, ללא הפוגה. הלב שחובר פתח נתיבים שלא חשתי בהם מעולם, ואני דיברתי כשעיניה של אריקה מאמצות את כוחי להמשיך. לבסוף חדלתי. גופי היה מרוקן. משא כבד עד מאוד נפרק ובית חזי נדמה כרחב לאין סוף. אריקה נשאה את עיניה והביטה בי, "מלאה חובתך, ואף השתנית עד מאוד." לא השבתי. חשתי את הדי הסערה שחלפה בתוכי, אך מאחוריה המתינה סערה נוספת. חשתי בשינוי העומד לפני וביקשתי להשהותו ככל שאפשר. "אמרי לי, כיצד ידעת למצוא את הכד?" אריקה הסבה את פניה לפנים, "אף אני ראיתי חזיון כשישבנו באולם המקדש. מבטי נמשך אל הקיר למולי והבחנתי כי יש עליו צורת תבנית דקה. קמתי להתבונן בה, ומבלי שאדע כיצד נטלה התבנית את חושי ומצאתי את עצמי ניצבת בקומה השנייה. רציתי לבדוק אותה, אך אז שמעתי את קול נפילתך ומצאתי את עצמי יושבת במקום שבו הייתי קודם. לא הבנתי מה פשר צורת התבנית עד שפגשנו בבני השבט. אז עלתה לנגד עיני ואני ידעתי כי היא מוליכה אל הכד." אריקה הביטה בי בצער, "כל שידעתי הוא שעלי לפותחו. ביקשתי לנפץ אותו אך היד נעצרה ואת השאר אתה יודע." "הכוח יצא מתוכי בלי ששלטתי בו, אני מצטער." אמרתי בכאב. אריקה פרצה בצחוק. "איני יודע מהו אותו כוח שיצא ממני." הוספתי בקול כבד. "עוד תדע." אריקה חייכה, ובעיניה דומה שעלתה להבה שלא היתה בהן קודם לכן. גחנתי להתבונן במקום השבר ברגלה, "הדבר החשוב ביותר הוא להביאך מהר ככל האפשר לבית חולים. יקבעו את העצמות ויתנו לך משהו נגד זיהום. נמשיך לרדת עם אור ראשון ונחפש מקום שנמצאים בו אנשים." אריקה נשענה מרפקיה, "אין איש למטה." "איך את יודעת?" הייתי מבוהל מנחרצות דבריה. הלהבה בעיניה של אריקה גדלה והפכה לאש גדולה, "הבט אל תוך לבך." קולה הפך שקט ומצווה. התבוננתי בה בפליאה. לבסוף החלטתי שלא להתקומם וכיוונתי את מחשבתי אל המתרחש בתוכי. תחילה לא ראיתי דבר, החשש והבלבול ערבלו והסתירו. אחר גיליתי חלל שנוצר. התבוננתי בו בהפתעה. זה היה מקום של מסתור ומכאוב, של משא השכחה שליפף כל העת את לבי ועתה שוב לא היה. אריקה התבוננה בי בעיניים בורקות, "האם ראית?" לא הייתי בטוח למה כיוונה. הבטתי שוב אל תוכי. הערפל התבהר ועתה יכולתי לראות את אשר היה שם קודם לכן. ראיתי את שבר לבו של הכוהן ואת אנשים שבטי הכלואים משנים צורתם ונמוגים, וידעתי כי הותר משאם ועמו שוחררתי אף אני. מחשבותיי נעו כקרן אור המחפשת בערפל, ואז הבחנתי בנתיב. דק היה וכמעט בלתי מורגש. חידדתי מבטי לראות להיכן הוא מוליך. מוחי נאבק ואז התבהר הנתיב ואני ראיתיו. פתח הוא, דרך המוליכה אל העולם הנסתר אשר כל חיי חשתי בקיומו. התבוננתי ארוכות אל המקום בתוכי, וידעתי כי נפתחה לפני הדרך ואם ארצה אוכל להלך בה. אריקה התבוננה בי בחיוך מסתורי. עיניה בערו בלהבה בהירה. "הנסיכה," אמרתי לפתע, "אחותם של אחראתון ואלנדיל נעה בין שני העולמות." אריקה חייכה ובלבי עלתה פליאה עצומה. "את הנסיכה." לחשתי. ראשה נע באישור וידה נעה בתנועה זעירה. פתח נפער בחלל סביבנו ושניים הגיחו מתוכו. לבושים בגדי הדר ואבנים יקרות. אלנדיל ואחראתון פסעו והתייצבו באוויר למולנו. הבטתי בהם כשפי פעור, ואחר הפניתי מבטי לבקש ישועה מאריקה. קול צחוקה הצטלצל כשהביטה בי ואחר בהם בשמחה ואהבה עצומה. היה בי רעד שלא יכולתי להשתלט עליו, "כיצד ייתכן הדבר?" חיוכה של אריקה דעך, "מבני האדם אתה." אמרה, "כאחים הייתם לנו לפני עידן ועידנים ואז נפרדה דרככם. את שרימן ידענו ובעת המלחמה הראשונה חברו אליו בני עמי, מבקשים כמותו להסיר את כוח האל הכובל את הסערה. לאחר התבוסה נמלטנו אל תוך האדמה וביקשנו להסתתר מזעם האלוהים. כך שהינו עת רבה, וכששב אליו כוחו של שרימן וביקש לצאת בשנית כנגד האל נרתעו בני עמי והשאירוהו לעמוד לבדו. דורות רבים שכחנוהו, יודעים כי אסרוהו שליחי האל ושוב אין בו כל כוח." "אך יום אחד שמעתי את קולו של שרימן. מבית כלאו דיבר, ממעמקי האדמה שבה נכלא. בקשה לו, את קול ייסורי ילדי האדם אשר בטחו בכוחו והלכו אחריו הוא שומע, כלואים הם, ואת אזיקיהם לא יוכל לנתק. אך תקווה יש עמם אם ימצא האחד אשר נותר חופשי ויבוא לשחררם. את הכוהן עלי לגלות, אמר, ולהביאו אליהם. אז יצאתי לחפשך. למורה היית, ובכל גלגולי חייך ביקשת לדעת את ראשית הדברים, ואת שלמדת סיפרת לאלו אשר חיפשו אף הם. פעם אחר פעם הייתי שבה ומוצאת אותך, מתבוננת אל מקום השכחה בלבך וממתינה למועד בו תבשיל רוחך ותוכל לצאת אל המסע שלפניך. רבות האזנתי לדברים אשר דיברת, וככל שהרבת לספר נשבה לבי וביקשתי ללכת אחרייך. כך היה עד שנולדת אל החיים האלו. באמך פגשתי אז ובגופה הטבעתי את סימני למען יכירום אחי." מבטה הופנה אל אחראתון ואלנדיל ובעיניהם ראיתי את אהבתה, "ידעתי כי תבואו לסייע בידי." אמרה ברכות. השניים הביטו בה במבטים זוהרים. "אבל הרי את נראית כאדם." אמרתי. אריקה דחפה את עצמה והתיישבה, "פעם יחידה ניתנת לנו היכולת להופיע בלבוש אדם, חייבת הייתי להלך לצדך במסע, ולבד מזאת," עצרה וחייכה אלי ברכות, "את כוח סיפוריך למדתי זה מכבר לאהוב וביקשתי לדעת את כוחה של אהבת נפשך וגופך." הדמעות הציפו את עיני, "המאושר באדם אני," אמרתי בלחישה, "לעולם לא תחסר אהבתי אליך." אף בעיניה עלו דמעות ואני קרבתי לחבקה, מבקש להשקיט ולו במעט את הגל העצום שכמעט וקברני תחתיו. האחים התבוננו בנו כששמץ גיחוך על פניהם. "אכן." אמר אחראתון, מנענע ראשו לעבר אחיו כמאשר שאירע הגרוע בחששותיו. "היכולה את לשנות צורתך?" מוחי היה המום מהמתרחש אך היתה בי סקרנות עצומה. "לא," השיבה אריקה, "לבוש האדם כובל אותי, משבחרנו בו שוב אין בכוחנו להשילו." "ומה יהיה אחרי מותך?" אמרתי בקול חלש כחושש פן ישמעוני. "אלבש צורתי כמקודם ואשוב אל בני עמי." "ואני?" הפעם היה רעד בקולי. עיניה הושפלו ואחר עלו עמוקות משהיו, "אף אתה תשוב להלך, אך כשאבוא לשמוע את דבריך שוב לא תראני." הרכנתי ראשי להסתיר את הדמעות שהציפו את עיני. אריקה שלחה ידה בעדינות, "אשא את זיכרון חיינו, ומי ידע, אולי כשאהיה בקרבתך יעלו בך המראות ותשוב לזכור ולו מעט מכל אשר היה." אחזתי בידה מבלי לדעת מה לומר. אחראתון חייך לעברי, "החכמת לא מעט, אם שותק אתה כשאין בפיך דברים." כבשתי את רגשותיי והשבתי חיוך אליו ואל אחיו, "לא מעט לצון חמדתם על חשבוני." גיחוך עלה על פניו של אלנדיל, "שכחנו עד כמה משעשעת טיפשות האדם." אחר המשיך ודיבר בקולו הבהיר, "כמעשה טירוף היה בעינינו רצונה של אריקה ללבוש דמות אדם, אך טובה בחירתה בבן האנוש. שתקתי והבטתי בהם, לבי גדוש בהכרת תודה. "ליום חתונתכם נבוא," אחראתון היפנה מבטו אל אריקה, "היו בטוב." קולו עלה כמתנגן. אלנדיל נשא את ידו וזיק של אור חלף שעה שהשניים נבלעו בחשכה ששבה ועטפה אותנו. "מה נעשה?" הייתי מלא התרגשות וסערה. "עוד עלינו למצוא את הדרך לצאת מכאן." סקרתי את בדיה הדקים של אריקה, חושש שהכאב ברגלה יגבר במהלך הלילה, "אם לפחות היה לנו משהו להדליק בו אש." משהו נצץ על חולצתה של אריקה, "הסיכה, אלנדיל אמר כי תשמש לנו מקור אור אם תגיע עת צרה." אריקה הסירה את הסיכה ואחזה אותה בידה. המתנתי בנשימה עצורה. מאום לא אירע. "שלי היתה, אך איני זוכרת מהי הדרך העלות בה אור." אריקה עצמה את עיניה מבקשת להתרכז. ניסיתי להבחין במראה הסיכה באפלה. היתה לה צורת סהרון. ציור עתיק עלה בזיכרוני ובו דמות נסיכה שעטתה קישוט דומה. אלא שבציור היה הסהרון מונח על מצחה, תלוי בשרשרת זהב הדורה. "הניחי אותה על מצחך." אמרתי. אריקה פקחה עיניה בתמיהה, ואז הנהנה והצמידה את הסיכה למרכז מצחה. לרגע היה נדמה כי עיניה נעשות אפלות משהיו ואז החל אור זהוב לעלות מהסהרון, גובר והולך עד שהיה ללבן. אריקה הביטה לעברי. האור הזורח ממצחה הסתיר את פניה וכל שראיתי היו העיניים הגדולות שנדמו כעולות באש. "האור חזק מדי." אמרתי חלושות. אריקה הרימה ידה ונגעה בעדינות בסיכה. האור שכך, תחושת הקור חלפה ונדמה היה כי חום בוקע מהסלעים שסביבנו. אריקה נשגבה על גבה כשפניה רגועים, ואני חשתי לראשונה נינוחות בגופי העירום. "כיצד נצא מכאן?" הבטתי ברגלה, "הרגל השבורה אינה בדמיוני." "עוד כדור זהב אחד לך." קולה של אריקה היה בהיר. אכן! הרמתי את ידי והסרתי את השקית שעל צווארי. כדור הזהב הבהיק כשהתגלגל אל כף ידי. הוא האחרון ובמקום בו יתגלה, אמר אחראתון, נקים אריקה ואנוכי את ביתנו. הטיתי את זרועי לאחור והשלכתיו כל כוחי. מבהיק כברק חצה הכדור את השמים הכהים, פגע בסלע בתחתית המדרון ונעלם. "לשם נלך." אריקה הושיטה ידה. דחקתי את ידי מתחתיה והתרוממתי כשהיא בזרועותיי. הסיכה האירה את דרכנו כשקרבנו אל המקום בו פגע הכדור. בהיסוס שלחתי יד לגעת בסלע. האבן נרעדה. "ניכנס." אריקה דיברה בקול בוטח, "מקום מעבר הוא." ביקשתי לצעוד לפנים אך גל חשש הציף את מוחי. כיצד אשוב אל חיי הקודמים? דבר לא יהיה עוד כשהיה. הכל שונה ושוב איני יודע מהו הנכון לעשות. עיניה של אריקה נצצו למולי יודעת את המתחולל בי. "למורה תהיה," אמרה, "ואני אהלך לצדך." לא ידעתי למה כיוונה. כשתיארה קודם לכן את חיפושי אחר ראשית הדברים חשתי כי דבריה נגעו במקום של אמת. אך על מה אדבר? איני יודע דבר שראוי לספרו. "עת רבה לפניך." אריקה דיברה בקול בוטח, "עוד תדע. אתה תיזכר ואף אני ואחיי נעזור." שלחתי את ידי לפנים. הסלע נדמה כמתרחק, צורתו השתנתה ואנו צנחנו על רצפת סלע חלקלקה ורטובה. נשאתי עיני, מים ירדו על השרכים התלויים, נוטפים על הרצפה מסביבנו. שבנו לנחל דוד.