פרק א' (ישראל)
בישראל, הלאפים אינם מוכרים כאומה נפרדת והפקיד בשדה התעופה בירך את אריקה על זכייתה של נבחרת הכדורגל הנורווגית באליפות אירופה. אריקה הודתה לו ואני פנינו לעלות על האוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב.
שני כושים עבריים שישבו מאחורינו שאלו באדיבות אם מבטאה של אריקה הוא אפריקני ואני השבתי כי היא נורווגית ומשפחתה נולדה על קרחון. הם השתתקו ביראת כבוד וכשירדנו הבחנתי כי מבטם מלווה אותנו.
"מי הם?" שאלה אריקה בסקרנות.
התלבטתי אם להיכנס לבעיית הכושים העבריים בישראל והחלטתי להימנע מכך. "אלו אמריקנים שמאמינים כי ישראל היא המקום שבו יתגלה המשיח," אמרתי, "והם מבקשים להיות בין הראשונים לפגוש בו."
אריקה הנהנה ללא הפתעה, "גם הלאפים מאמינים במושיע העולם. הם אומרים כי תהיה לו יד אחת מאש ויד שנייה מקרח, ועל כל אדם יהיה לבחור באיזו מהן יאחז."
עלינו על אוטובוס מספר חמישים וארבע, הקו המוביל לגבעתיים. בדרך סיפרתי לאריקה על האנשים המתגוררים בישראל. השתמשתי בנוסעים באוטובוס. היו בהם שלושה מעדות המזרח, שני אשכנזים, שני דתיים, משפחה רוסית, תימני, ושלושה חיילים אתיופים. "כולם יהודים," אמרתי לאריקה, "בניגוד לכושים העבריים שהם בעצם נוצרים. וחוץ מהם ישנם הערבים." שוב התלבטתי אם להרחיב והחלטתי שמה שאמרתי הוא די והותר להיכרות ראשונית עם ישראל.
"כול אלה חיים ביחד?" אריקה הביטה סביבה מרותקת. עד מהרה החלה לנחש את מוצאם של הנוסעים.
"אשכנזי-רוסי." אמרה על הנהג ואני פרצתי מצחוק. על אתיופי עם כיפה אמרה בהיסוס שהוא כושי עברי דתי.
"יופי," החמאתי לה, "לגמרי לא רע."
אריקה נשענה עלי ונאנחה בסיפוק, "ידעתי שישראל תמצא חן בעיני."
"חכי שנתחיל לטייל," אמרתי לה, "יש פה אפילו מקום שחי בו פעם דינוזאורוס."
ידה של אריקה ירדה בהיחבא וצבטה את ירכי. "המקום מעורר אותי."
"די!" אמרתי בלחישה נבוכה.
אריקה צחקקה והניחה את ראשה על כתפי, "אני אהיה בתולה קדושה ואחכה בסבלנות לתורי לפגישה עם המשיח."
ירדנו ברחוב ויצמן ליד חנות הבורקס. מוטי נפנף לעברי ואני ניגשתי אליו.
"תכיר את אריקה." אמרתי לו.
מוטי הניח את מגש הבורקסים שסידר ויצא אלינו. "לכבוד הוא לי להכירך." אמר אחרי שהביט באריקה רגע ממושך.
הבטתי בו בתדהמה. למוטי יש רגל קצרה מפציעה. עתה עמד ישר לגמרי והאופן שבו הושיט את ידו ללחיצה היה מלכותי.
אריקה חייכה, הושיטה את ידה והם לחצו ידיים בחגיגיות.
החלטתי שלא לומר דבר. ישראלי פושט עורו כבמעשה קסם ומתחתיו נשלף אציל רב מעש וגינונים.
גופו של מוטי רפה והוא חזר לנטות לפנים בתנוחה הטבעית. משך כיסא והזמין את אריקה לשבת. בי לא הבחין. התיישבתי בכוחות עצמי.
בתוך זמן קצר היו מונחות לפני אריקה צלחות ועליהן מכל טוב המזנון. על צלחת גדולה היו מסודרים מיטב הבורקסים ובצלוחיות קטנות הוגשו מטבלים וסלטים.
אריקה חגגה ואני הבטתי במוטי בהכרת תודה. הכרנו איש את רעהו מאז שעברתי לגור בגבעתיים, אך מעולם לא סיפרנו זה לזה על חיינו הפרטיים. נהניתי לאכול בחנותו והוא אהב לשמוע את סיפורי על הנעשה באוניברסיטה.
אריקה טעמה מכל דבר. הסחוג הדהים אותה והיא הרימה צלחת להריח. שתי דמעות גלשו בצדי עיניה ומוטי, מבלי לומר דבר הושיט לה מטפחת שהוציא מכיסו.
צחקתי. הכל נראה נפלא. ישבנו על שפת הרחוב. יכולתי להריח את עשן המפלטים והמכוניות צפרו מסביב, אך הייתי מאושר. אריקה יצרה סביבה הילה של קסם ואני הודיתי לאלוהי הלאפים שהניחו לי לפגשה.
מאוחר יותר בחדר השינה בדירתי הרחתי מגופה את ריח הבורקסים ושוב עלתה בי השמחה. אריקה דחקה את פניה אל צלעותיי ונשכה. צרחתי ואחר צנחתי עליה מכניע אותה בכובד משקלי. "אין ספק," אמרתי, "שישראל מעוררת אותך, או אולי אלו הבורקסים."
בבוקר ירדנו למוטי כדי לאכול ולתכנן את הימים הקרובים. אריקה ביקשה לטייל אך אני העדפתי לגשת תחילה לאוניברסיטה כדי לשוחח עם רוחמה על הספר. היו כמה חברים שרציתי כי יפגשו באריקה, והיה כמובן הצורך לקבוע את יום החתונה. כששאלתי את אריקה על כך התבוננה בי במבט רגוע והודיעה שהיא מותירה לי לקבוע את התאריך.
לבד? זו מלכודת. היא רוצה לבחון עד כמה אני רציני בעניין הנישואים. "מוטי," אמרתי בקול צרוד, "אפשר לקבל לוח שנה?"
מוטי הוריד את הלוח התלוי והביאו לשולחננו. העברתי את אצבעי על פני הימים. היינו מעט אחרי מחציתו של מאי.
מוטי שאל אם אפשר שלא נתחתן בשבת בגלל הכדורגל, ואני הודעתי שלא יעלה על דעתי לגרום לו להחמיץ משחק.
סיכמנו על יום רביעי, השביעי ביוני. אחר נזכרתי שהירח לא יהיה אז מלא ושיניתי את התאריך לחמש עשרה. היו לי סיבות... שאלתי את אריקה אם התאריך טוב בעיניה והיא אישרה אותו ברצון.
מוטי רכן לעברי והציע כי נתחתן באולמי הוורד באזור התעשייה של ראשון לציון. דודו הוא אחד הבעלים של האולם ונוכל לקבלו בהנחה גדולה. הודיתי לו בחום והסברתי שלכל היותר יהיו בחתונה שלנו עשרים מוזמנים.
"אז איפה תחתנו?" שאל.
"בעין גדי," השבתי, "סמוך למפל בנחל דוד."
מוטי הביט בי כבמי שאיבד את שפיות דעתו.
פניתי לאריקה להסביר לה את הרעיון שעלה במוחי. סיפרתי לה על מדבר יהודה ואזור עין גדי, ובעיקר על נחל דויד והמפל שבו.
היא הקשיבה בסקרנות והנהנה בשמחה.
מוטי התבונן בשנינו בחוסר אמונה, "אתה לא נורמאלי. איך אגיע לעין גדי, בחיים לא הייתי בשטחים!"
"איזה שטחים?" אמרתי לו, "עין גדי אף פעם לא היתה בשטחים. אל תדאג, אף אחד לא ינסה להרוג אותך."
"אני מביא בחורה." איים.
"תביא שתיים, ותיקחו את האוטו של הדוד מראשון לציון, שיהיה לכם מיזוג אוויר."
לרגע כמעט ונעלב. יש למוטי ביואיק אמריקנית שהכל נעשה בה בלחיצת כפתור. השיא הוא נעימת השיר 'אתמול' של החיפושיות אשר מתנגנת כאשר אחת הדלתות נפתחת. יש כמובן מזגן במכוניות ונדמה לי שאפילו מתקן לקוביות קרח.
"בסדר," נכנע, "יש משהו מיוחד שאתם מבקשים לחתונה?"
צחוק מבוהל פרץ מפי. זה מתחיל להיות רציני אם אני צריך לחשוב על מתנות. תרגמתי לאריקה את השאלה. היא חשבה רגע ואחר אמרה שתשמח לקבל צנצנת של סחוג.
מוטי בחן אותה ארוכות לראות אם אינה מתלוצצת, אחר היפנה ראשו לעברי וכשהנהנתי בפנים חסרות הבעה הבטיח כי תקבל ממנו את הסחוג הטוב ביותר, אבל, הוסיף, הוא יביא דבר מה נוסף.
אריקה חייכה אליו והוא השיב בחיוך, שבוי בקסמה.
"הלאה," אמרתי, "צריך להתקדם. הוריך יבואו בערך שבוע לפני החתונה אז נתכנן רק את השבוע הקרוב. נצלצל בערב לתמר ורמי מירושלים, הם חברים ותיקים. אם זה יהיה בסדר מבחינתם נגיע אליהם מחר ונשאר עד יום חמישי."
"ישו נולד בירושלים." אמר מוטי לאריקה.
"לא בדיוק," אמרתי, "אבל הוא מת באזור. היום נלך לאוניברסיטה, נקפוץ למכון לתרביות המזרח הקדום לומר שלום לרוחמה." בער בי הרצון להראות לה את הספר ולשכנעה באמיתותו.
אריקה הסכימה ברצון, היא הביטה בי בנינוחות וקלטתי שהיא מניחה לי לקבוע הכל כרצוני כדי שאירגע. עדיין לא סיפרתי לה על השיחה עם אמה אך התחלתי כבר להבין ששתיהן מאזינות בחושים שאיני מכיר ומתקשרות ביניהן בדרך כלשהי. מבטה של אריקה נח עלי, וידעתי שכמוני היא תוהה איזה מסע יהיה עלינו לערוך וכיצד ייעשה בזמן הקצר שתכננו עד לחתונה.
העליתי אל פי בורקס גבינה ונגסתי. אריקה הביטה בכביש. אוטובוס חסם את קו הראייה שלה. היא הביטה בעניין בפרסומת שהייתה על צדו למוסד החינוכי כרמי יהודה, ודווקא אז נזכרתי במה שישב בתחתית מוחי ונדחק לצאת. עלי לקחת את אריקה אל קברי הורי. הייתי חייב לעשות זאת עוד אתמול. נאנחתי. לא היה לי כל רצון לכך.
"אי!!" צרח לפתע מוטי ושנינו נפנינו אליו בבהלה.
ידו האחת אחזה בבורקס אכול למחצה והשנייה היתה צמודה לפיו. הבעת כאב היתה על פניו.
"מה קרה?"
פיו נע ולשונו דחפה החוצה עיסה דביקה, "יש בבורקס אבן." קולו חרק מהכאבים. הוא פורר באצבעותיו את העיסה וכשסיים, נח במרכז כף ידו כדור זהב כדוגמת הכדורים שהבאתי מאנגליה.
"מה זה?" מוטי הביט בהשתוממות בכדור הזהב.
מיהרתי לגשש אחר השקית התלויה על צווארי. הכדורים היו בתוכה ואני מיששתי אותם באצבעותיי. אחד, שניים.
הבטתי בפליאה בכדורון הנוצץ על כף ידו של מוטי. זה הכדור הראשון! האחד שהשלכתי באנגליה.
"הוא שלי." אמרתי למוטי בלי לחשוב.
מוטי נעץ בי מבט נדהם, "אתה נורמאלי? זה היה בבורקס. הוא נפל כנראה לבצק שהוכן הבוקר במאפייה המרכזית."
התחשק לי להראות לו את שני הכדורים שלי אך הצלחתי לעצור בעצמי. אידיוט, אמרתי לעצמי, מה משנה הכדור? החשוב שהוא הופיע. אחראתון אמר שהכדורים יתגלו ברגעים שבהם עלינו לשנות כיוון.
מוטי עדיין עמד מולי כשהבעת חשד על פניו.
"סליחה," אמרתי לו, "משהו כנראה הסתובב לי בראש כשהייתי בחוץ לארץ. כמובן שהכדור שלך. רק רציתי להביט בו."
פניו של מוטי התרככו. "הנה." היה ברור שהוא דרוך להסיג את היד אם אנסה לחטוף את הכדור.
רכנתי להביט. אריקה נעמדה לצדי ושנינו התבוננו בדממה.
מוטי סגר את אגרופו, "אם הוא עשוי זהב אז הוא שווה מאות שקלים ואולי אפילו יותר." פניו אורו, "אני הולך לבדוק את יתר הבורקסים, אולי יש בהם כדור נוסף."
אריקה ואני חזרנו לשבת מביטים במוטי הפורס בסכין חדה את כל הבורקסים. "מה את חושבת?" שאלתי.
"דרישת שלום מאחראתון."
"סימן שהגיע הזמן להחליט על כיוון חדש." "הוא אמר שעלינו לזרוק את הכדור השני כשהראשון ישוב ויתגלה." ניסיתי להרחיק את המועקה שרבצה בחזי, "לאן אזרוק אותו, לצדו השני של הרחוב? לחנות הבגדים ממול?" ניסיון ההתבדחות לא עלה יפה. אריקה הביטה בי מהורהרת, "על מה שוחחנו כשהכדור הופיע?"
"סיכמנו שנלך לאוניברסיטה למכון לשומרולוגיה."
אריקה שתקה. האמת דחקה בי, מבקשת להגיח.
"אני חשבתי על קברות הורי," אמרתי לבסוף באי רצון.
"ואז הופיע כדור הזהב?" הנהנתי בראשי.
לשם עלינו ללכת." אריקה דיברה בביטחון, "זה המקום שאליו כיוון הכדור."
הבטתי באריקה וחשתי ברתיעה. לא ביקרתי את הקברים מאז גילוי המצבה של אמי.
"אנחנו חייבים," אריקה זיהתה את ההבעה על פני ודיברה בפסקנות, "שם תזרוק את הכדור השני."
מוטי חתך עדיין את הבורקסים. "אל תמכור את כדור הזהב," אמרתי לו, "אולי אקנה אותו ממך."
"בטח," מוטי אך לא הרים את עיניו, "הפכת פתאום למיליונר. זה מאות שקלים אדוני, אולי אלפים."
אוטובוס שמונים וארבע מוביל לבית הקברות וארבעים ושמונה לאוניברסיטה. ציינתי באנחה את ההיפוך הסמלי. מבט קצר בפניה של אריקה הבהיר שאין טעם לנסות לשכנעה לוותר.
הורי קבורים בחלקו החדש של בית הקברות. אריקה צעדה לפני חולפת בין המצבות. רוח סוערת בתוך דממה גדולה. האותיות העבריות הזדקרו לעיני מכל עבר, לראשונה שמתי לב שהן נעשו בעבודת יד. עצרתי ליד אחת המצבות. ניתן לזהות
שהסתת היה איש גבוה, האותיות בשורה העליונה עמוקות מאלו שבשורה התחתונה. האות 'ד' פונה מעט על צידה ואני תוהה אם זהו חותמו המיוחד.
אביר משה, 1948-1973
בשחר חייו נאסף
והובא אל מקום המלאכים.
עיני נדדו למצבה הסמוכה.
רות משה
1927-1972
שורשים הצמיחה
אשר לא יעקרו לעולם.
אריקה נעמדה לצדי. "אני חושבת שאלה אם ובנה." התבוננו בשתיקה במצבות. מצבתה של האם היתה קטנה משאר המצבות. 'קטנה ומוצקה' עלו בי המילים ולהפתעתי עלה לנגד עיני מראה נערה נמוכת קומה לבושה בגדי צבא ומחזיקה תת מקלע מיושן. חשתי את אריקה זעה כקולטת את מחשבותיי, "בואי נתקדם." אמרתי באי נוחות. הורי היו טמונים בהמשך השורה. שתי מצבות צמודות זו לזו. אבי קנה את חלקת הקבר שנים רבות לפני שנפטרו ואת הכתובות על המצבות סיכם מראש עם אמי. בצוואה שהותירו היה כתוב כי על המצבות יהיו חרוטים שמותיהם ושמות הוריהם בלבד. "חיים טובים חיינו," קראתי, "ובבוא המוות נקברנו בלא טרוניה או כאב." עיני הצטעפו למראה המצבות. בן זונה האבא הזה. כשקראתי לראשונה את הדברים חשתי בגוש החונק את גרוני. מעולם לא אמר לי דברים דומים בעודו בחיים. אחר נחו עיני על רשימת הרכוש המפורטת שהוצמדה לדף הצוואה, ונשכתי את שפתי יודע כי זו דרכו לגלות לי את אהבתו. אריקה התבוננה בקברים בשלווה שעזרה לי להירגע. חיפשתי אחר ידה והיא הניחה לי להישען עליה. עיניה הביטו על קבר אמי. ניתקה עצמה ממני וכרעה על ברכיה. ידיה החליקו בעדינות על האבן שקצותיה היו מעוגלים. ביקשתי זאת מבעל המלאכה שהכינה. הסטייה היחידה שהרשיתי לעצמי מההוראות שהותירו ההורים. אריקה פנתה אל קברו של אבי. שוב החליקו אצבעותיה על האבן, "אהב קפה, כמוך." הרימה ראשה כשהיא מחייכת אלי חיוך רך. לבי הלם בחוזקה. מעולם לא דיברתי עמה על אבי, "מנין את יודעת?" החיוך נעלם מפניה של אריקה, "זה לא מסובך. מעט יותר שימת לב, הכול מצוי, רק מרפרף וחמקני." הבטתי בה בחשש. התרגלתי לראותה כמציאותית שבינינו וסמכתי על יציבותה. לא ידעתי היכן למקם את הדברים שאמרה. "לאמך היה מתאים לומר זאת." אמרתי לבסוף. אריקה הזדקפה. מיהרתי להתקרב אליה. "סליחה," ניסיתי לרכך, "היא מצאה חן בעיני מאוד." "כן, יש לה השפעה כזו על גברים צעירים," אריקה חייכה, ואני נשמתי לרווחה ושלחתי את ידה לחבקה. "יפה," עלה קול מאחורינו, "למרות שזכורים לי מצבים סוערים בהרבה." נפניתי בתדהמה. אחראתון ישב על המצבה הסמוכה. לבוש היה באותם בגדים ורק כובעו התחלף ועתה היה צהוב ומחודד. אריקה פלטה קריאת שמחה. אחראתון חייך אליה, "מה שלומך יפתי?" אריקה זרחה לעומתו וקרבה כמבקשת לחבקו. "בזהירות, בזהירות." אחראתון נדמה כנבהל. אריקה הניחה את אצבעה בעדינות על זרועו והוא חייך לעברה. "כיצד הגעת מאנגליה?" עוד לא התאוששתי וקולי עלה ניחר. על פני אחראתון עלה החיוך הארסי שראיתי בעבר, "נסעתי במחברת התעופה המחורבנת שלכם. לכן גם כמעט ואיחרתי." "אמרת כשהכדור יחזור ויופיע יהיה עלינו לבחור כיוון חדש." אחראתון גיחך, "היה נחמד הרעיון עם הלחם המשולש." חייכתי כנגד רצוני, חושב על מוטי הפותח עד סוף ימיו כל בורקס שיניח עליו את ידיו. "אחי מבקש לפגוש בכם." הגיחוך על פני אחראתון נעלם וידו נשלחה לכיס בגדו מעלה נייר קטן. "זו מפה," אמר, "אל המקום בו תיפגשו. על הנחל הגדול במדבר שמעת?" "אני יודע היכן ניפגש," אמרתי, בטוח להפתעתי כי דיבר על המפל בנחל דוד במקום בו תכננתי כי נערוך את חתונתנו. "אתה יודע!" היה תימהון בקולו של אחראתון, "כיצד אתה יודע?" "איני יודע." השבתי, מבולבל בעצמי ממידת הביטחון בקולי. "אז תתאר בבקשה היכן תהיה הפגישה." אחראתון פרש לפניו את הנייר והרים ראשו מצפה לתשובתי. "יש שביל," אמרתי, "העולה בצד הנחל. אם הולכים לאורכו מגיעים לרחבה גדולה מוקפת עצים." ראיתי את המקום במדויק בעיני רוחי, "המים יורדים במפל מעל למערה המכוסה בשרך. שם ניפגש." אחראתון כיווץ למולי עין אחת, "ייתכן שיש בך רב מששיערתי. טוב הוא. מחר תתקיים הפגישה. בין ערביים." מבטו נע לעבר אריקה, זרם חם חלף ביניהם, "אף את היי שם, אחי מבקש לראותך." אריקה חייכה אליו, "אשמח עד מאוד לראותו." "מדוע היינו צריכים להיפגש בבית הקברות?" שאלתי. אחראתון הצביע על המצבה הסמוכה לזו של אמי, "זו הייתה ידידה של אמך ועתה לקחוה מכאן." חשתי זעזוע, "היא הרי מתה. מי העביר אותה מכאן?" "הרשויות." אחראתון נפנף בידיו בתנועה סתמית. "חברה קדישא? הוציאו את הגופה מהקבר?" "מי מדבר על הוצאת הגופה." אחראתון נפנף בידו בחוסר סבלנות, "הבעיה אתכם בני האדם זה החיפזון. לא הזהירו אתכם ששימוש מהיר במחשבה יכול להיות הרסני?" סמוך לי שמעתי את קול גיחוכה של אריקה. ניסיתי לחייך, "אני לא מאמין ברוחות ושדים." אחראתון נאנח כמי שאיבד את סבלנותו, שלח את ידו לכיסו והוציאה כשהוא מחזיק דבר מה. נצנוץ חלף באוויר ואריקה שלחה ידה לתפוס בו. זה היה עגיל, קטן כטיפה וצורתו כשושנה הפורסת את עלי כותרתה. אריקה בחנה את העגיל מכווצת את גבותיה ואני הבחנתי במבט הדרוך בעיניו של אחראתון. אריקה נשאה אליו את עיניה. "האם מזכיר לך העגיל דבר מה?" אריקה צחקה לפתע כשהיא משיבה מבט חד לעבר הגמד, "זה מבחן?" אחראתון המתין רגע כשוקל את דבריו, "חשבתי כי יהיה למבחן אך עתה אין בו צורך." אחר פנה לעברי, "בין ערביים תהיה הפגישה." אמר, "היו במועד. אחי דייקן הוא ואינו אוהב להמתין." אור הבליח והמצבה נותרה חשופה. חשתי צביטה בלבי והופתעתי לזהות בתוכי אכזבה על שהפגישה היתה כה קצרה. "אותך הוא מחבב." אמרתי לאריקה בשמץ קנאה. אריקה הסירה את העגיל מאוזנה הימנית וענדה במקומו בתשומת לב את עגיל השושנה. צד פניה התבהר כאילו הואר ממקור סמוי. "זה יפה." אמרתי בהשתאות. אריקה שלחה ידה והסירה את העגיל השני. הילת האור התרחבה ואפפה את פניה בשלמותם. "זה עגיל קסם," אמרתי בקול רך, "והוא עושה אותך יפה יותר מאשר העליתי בדעתי שאפשר." אריקה קרבה וחיבקה אותי. אין לי בעצם כל טענה כלפי אחראתון, חשבתי, בכל פעם שאנו פוגשים בו מתגברת התשוקה ביני לבין אריקה. חשתי בהתעוררות חלצי, אז אך התרומם מבטי ונזכרתי היכן אנו עומדים. פניתי לעבר מצבות הורי. פעם אחת, כשהייתי נער, הכנתי קפה והגשתי להם. אני לא חושב שיצא גרוע, אבל מושלם לא היה ויותר לא העזתי להכין קפה. למרות זאת היה דבר מה בעיניו של אבי, אולי שמחה, שגרם לי לשוב ולהעלות את הזיכרון הזה כל חיי. אריקה כרעה לצד מצבת אמי והניחה על האבן את העגילים שהסירה מאוזניה. אחר נשאה את פניה אלי, "הם היו מתאימים לה?" הבטתי במצבה והעליתי בעיני רוחי את פניה של אמי, "אני חושב שכן. היא אהבה קטנים יותר אבל העיגולים הגדולים היו בוודאי משעשעים אותה." אריקה הביטה בקבר בלי אומר. חשתי בגרוני ההולך ונחסם. ידי עלתה אל השקיק התלוי על צווארי, הסרתי את השקיק והוצאתי את אחד מכדורי הזהב. הבטתי בו רגע, ואחר רכנתי מעל קברו של אבי והנחתי את הגולה במרכז האבן החלקה. האור נצץ עליה. "בואי נלך." אמרתי. טלפנתי למזכירות החוג ואמרו לי שרוחמה אינה באוניברסיטה ומוטב שאנסה בביתה. בעלה ענה לטלפון, הוא גינקולוג ורוחמה סיפרה לי פעם שנשים עולות אליו לרגל. בירכתי אותו באדיבות לשלום. הוא התעניין בשלומי ושאל אם נכון שירשתי טירה ותואר אצולה באנגליה. השבתי בחיוב והוספתי כי הפגישה עם הזוג המלכותי מתעכבת עדיין, אך שתתקיים יהיה בוודאי בין הראשונים שידעו על כך. הוא צחק ושמעתי אותו קורא לרוחמה להרים את השלוחה בחדרה. "הרוזן בר אור," הכריז, ואני התלבטתי אם אני מחבב אותו. "שלום," רעם קולה של רוחמה בשמחה. הרחקתי מעט את השפופרת. "מתי אנחנו נפגשים!?" "שלום רוחמה," השבתי בקול מדוד, "בתחילת השיחה נהוג בדרך כלל לשאול מה שלומך וכל מיני..." "אני בבית כל היום, גדי יוצא עוד כמה דקות. כשתגיע אדע ממילא מה שלומך." "אני לא לבד." אמרתי חלושות. רוחמה אפילו לא שאפה אוויר, "מישהי שאני מכירה? מהחוג?" "לא, פגשתי אותה באנגליה ומאז אנחנו יחד." "נפלא," שוב התפוצץ קולה של רוחמה, "הבא אותה. נכיר סוף סוף אחת שחדרה את שריונו של הסגפן הבתול." "מה?" מרוב תדהמה נשנק קולי. "ותביא גם את הספר שסיפרת עליו. ערכתי קצת בדיקות ואני רוצה לראותו. להתראות." השפופרת דממה באחת ואני בהיתי בה, המום מהשטף שנקטע. באוטובוס ניסיתי להכין את אריקה לקראת רוחמה, "היא ישירה, מחוספסת. יש סוג כזה של אנשים בישראל. היא הקימה את המכון לתרבויות המזרח הקדום כשבקושי ידעו בארץ על התחום. מספרים שרדפה אחרי נשיא האוניברסיטה עם מילון של כתב היתדות והכריחה אותו לחתום על התחייבות להקים את המכון. כולם מפחדים ממנה אבל מעריצים אותה." אריקה לא נראתה מודאגת, "איך היא כחוקרת?" הופתעתי משאלתה, "אני מעריך אותה..." עצרתי, שוקל את השאלה לראשונה מזה זמן רב, "היא רצינית. מאוד מעמיקה ומקיפה בידיעותיה. מבחינת רעיונות מקוריים אני באמת לא יודע... היא בסדר." אריקה דממה לרגע, "היא חשובה לך." "כן." לא נזקקתי לשהות רבה כדי להשיב, "היא ממש אימצה אותי כשהגעתי לחוג. היו לנו מפגשים רבים באוניברסיטה, ובתקופת העבודה על התזה היא הרשתה לי לעבוד בספרייה הפרטית שלה בבית." "אין להם ילדים." אמרה אריקה. "אין." בפתח הבית המתינה לנו רוחמה, לבושה מכנסיים ארוכים בהירים וחולצה בצבעי חום וירוק מעורבבים. חשתי בשמחה העולה בי, אך כמו תמיד שלחנו ידיים ללחיצה ונענענו אותן בכוח מעלה ומטה. "זו אריקה." אמרתי באנגלית. רוחמה הושיטה ידה והשתיים לחצו ידיים. "בואו היכנסו." היא הובילה אותנו אל חדר העבודה שלה. החדר האוהב עליה ואף עלי. אי סדר מוחלט שרר שם וערמות ספרים ניצבו סמוך לקירות. "הבט." רוחמה הצביעה על מגילת קלף שהייתה פרושה על שולחנה. קרבתי. המגילה נראתה ישנה מאוד. רכנתי לבחון את הכתוב. אותיות עבריות מתקופת המשנה ריצדו על הנייר ויצרו דגם מסובך שהזכיר בצורתו פרח שושנה. "מצאו אותה בארכיון אשר שילוח איילון הוריש לספרייה הלאומית וביקשו ממני לבדוק את מקורה. הבט מקרוב." הצביעה על אחד מעלי השושנה. קרבתי עיני, "תתייצב ירושלים אל מול חומות המדבר לכלותה... דבר אלוהים יהיה לבניו ביום ההוא." "מזכיר את מגילת החורבן," אמרתי, "המאה השנייה או השלישית לספירה." רוחמה הנהנה. "אחת הכתות מאזור ים המלח?" "ייתכן," השיבה, "עוד נותרה עבודה לא מעטה עד שאדע." הושטתי את ידי להוציא את הספר, "גם לי יש משהו עבורך." "אני יודעת," רוחמה חייכה אלי, "אבל תחילה הלוע והקיבה." הסיטה דלת הזזה ויצאנו למרפסת רחבה. עצי פרי היו פזורים בחצר הגדולה. אריקה התבוננה בסקרנות בעצי המנגו והפקאן. רכנתי לעברה שעה שרוחמה נכנסה אל תוך הבית, "מה דעתך עליה?" "הירגע," השיבה, "היא בסדר גמור. מזכירה לי לקוחה קבועה במסעדה שנהגה לדרוש שהשף יופיע בפניה ויסביר לה כיצד הכין את המנה המיוחדת של היום. הם היו מתווכחים ארוכות, ותמיד בסיום היה השף מרים לכבודה כוס ושוטח תלונה בפני האלוהים על שלא נתן לו אישה כמותה." רוחמה הופיעה נושאת מגש מלא מכל טוב. הציבה אותו על השולחן ונעלמה לרגע קט שבה עם מגש זעיר שעליו בקבוק יין ושלוש כוסיות. "לחייכם." מזגה את היין והרימה את כוסה. "לחייך." הרמתי את הכוסות והבחנתי באריקה המרכינה ראשה לאות כבוד. אכלנו. הרמנו כוס נוספת לבריאות, ואחריה שלישית להצלחת השומרולוגיה בארץ ובעולם כולו. רוחמה נשענה לאחור ונאנחה בסיפוק, "זהו, עכשיו ספר את סיפור אנגליה, ובעיקר מי היא הנחמודת הזו." סיפרתי. דיברתי באנגלית כדי שאריקה תבין. תיארתי את הפגישה עם עורך הדין ואת הנסיעה אל הבית. כשהגעתי לפגישתי עם אריקה השתנה כנראה משהו בקולי שכן רוחמה רכנה לעברי והניחה את ידה על זרועי. "התאהבת." חייכתי במבוכה. רוחמה הסבה את מבטה אל אריקה, "הוא נחשב קצת טיפש אצלנו בחוג." אמרה, משתמשת במילה האנגלית DUMB. אריקה צחקה. "התאהבתי בו בגלל הסנדלים," אמרה, "חשבתי שהוא בא מהמדבר." הסתכלתי בה בהפתעה. מעולם לא הזכירה זאת. היו לי סנדלים מרופטים שלבשתי בקיץ ובחורף בלא הבחנה. הם היו על רגלי מרבית הזמן באנגליה ובלפלנד, אך לא חשבתי כי אריקה ייחסה להם חשיבות. השפלתי את עיני והבטתי בהם בשביעות רצון. רוחמה הבחינה בהבעה שעל פני וגיחכה, "אמרתי לך שהוא טיפש." "גם אהבתי את האופן שבו קרא את הספר." אריקה דיברה בעדינות. רוחמה שלחה אליה מבט חם, "תשכנעי אותו לעשות דוקטורט." הוצאתי את הספר והנחתי אותו לפני רוחמה. היא הביטה בעניין בכותרת ופתחה בעמוד הראשון. שתקנו. רוחמה שקעה בקריאה. אריקה הביטה בעצים שבחצר ואני נשאתי אל שפתי את כוס היין, מצמיד את הזכוכית הקרירה אל סנטרי וממתין. רוחמה קראה בריכוז, עוברת מפעם לפעם אל תצלומי הלוחות. לבסוף סיימה ונשענה לאחור כאצבעותיה מתופפת על השולחן, "זה שונה ממה שציפיתי." המתנתי. מבטה נישא מהורהר, "אולי זה קצבם של המשפטים. אני סקרנית לדעת מי הוא שרימן. גלגול של אחד מאלי המדבר כנראה. כדאי לבדוק אם יש הצלבה עם מקורות נוספים המזכירים את שמו. בדקת?" פנתה לעברי בחדות. "נחתנו רק אתמול." אמרתי, מתגונן. "תבדוק, יש משהו מוזר בהתעלמות מהזכרת שמות האלים השולטים בשומר למעט נמטר השליחה שהכוהן מכנה אותה אחותו של שרימן. עושה רושם שהכוהן מבטל את כולם כנגד אל אחד השולט בשמים." רוחמה החלה מתלהבת, "כמעט מונותיאיסטי הייתי אומרת. ייתכן שיש לנו כאן מסמך המעיד על מעבר לאמונה באל אחד." היא שקעה במחשבות ואני הבטתי בה ברצון. הספר עשה את מלאכת השכנוע עבורי. "זה עדיין יכול להיות מעשה זיוף." פנתה לעברי כאילו קראה את מחשבותיי, "כבר נתקלתי במקורות שהרשימו בקריאה ראשונה והתגלו כזיוף או טעות. את קראת את הספר?" פנתה במפתיע לאריקה. הופתעתי. רוחמה לא היתה מהאנשים שנהגו להתייעץ. אריקה הפכה את כף ידה והביטה בקוויה, אחר אמרה באטיות, "יש במילים כוח רב. ראיתי כיצד השפיעו על ראובן." "השפיעו?" היתה תמיהה בקולה של רוחמה. אריקה נשאה אליה את מבטה, "הספר נגע בו במקום שהיה רדום ועתה הוא מתעורר." הבטתי בה בהפתעה. לא ידעתי כי אלו מחשבותיה. "הספר באמת מרגש," מיהרתי להתערב, "אבל אני משוכנע שמלבד זאת הוא מסמך היסטורי בעל חשיבות רבה שחייבים לחקור אותו. שכחתי לספר לך שאריקה היא לאפית." הוספתי כמבקש להסביר את הערתה המוזרה. רוחמה התבוננה באריקה בסקרנות, "ידעתי שיש בך משהו מיוחד." מבטה שב אל הספר, "אם תתחיל לעבוד," פנתה אלי, "ותיכנס לחטט בספרייה של החוג כפי שאתה יודע לעשות נוכל לאשר את אמיתות הספר. בשלב זה אין כל עדויות על אמונה באל אחד בשומר." "דווקא יש רמז לכך," אמרתי, "יש את העימות בין אלוהי אברהם לאלי אוּר." רוחמה הביטה בי בהפתעה, "אתה רוצה לקשור בין סיפור אברהם לבין המאורעות שבספר?" "מדוע לא? יש לא מעט קווי דמיון." שאפתי אוויר והתכוונתי להרחיב, "אבל..." רוחמה קטעה אותי, "תתחיל לעבוד אדוני הצעיר, וברוך הבא לשיטות המחקר המקובלות. בבקשה לגשת לארכיון הלוחות שבחוג לברר אם יש מקורות חלופיים לתיאורי הכוהן. אחר כך נחזור לסיפור התנ"כי. יהיה נחמד לראות אותך עובד לשם שינוי." הוסיפה. "תודה." הבטתי בה בחום, "אני מעריך מאוד את ההסכמה שלך." רוחה נבוכה לרגע ואחר התאוששה, "איזו הסכמה? אני רוצה לראות אותך יושב מחר בספרייה ולא יוצא ממנה שבוע לפחות." כמעט ונסחפתי בהתלהבותה אלא שנזכרתי בפגישה שיש לנו ביום המחרת שלא לדבר על טירוף ההכנות לחתונה הצפוי לנו, "אנחנו מתחתנים ב-15 לחודש הבא." לא העליתי בדעתי לספר לה על הפגישה עם אחיו של אחראתון. כיסאה של רוחמה הוטח ברצפה כשהזדקפה. "אלוהים אדירים!" "את מוזמנת כמובן," אמרתי בחיפזון, "נעשה משהו פשוט מאוד." רוחמה הביטה בשנינו בעיניים מצומצמות, אחר התרפו פניה ושמחה גדולה התפשטה עליהם, "יפה." אהבה עזה גאתה בי כלפיה ואסירות תודה לאין קץ, "אני אעשה דוקטורט," אמרתי, "אפילו שנים, כמה שתרצי. נגור במכון ואכין לך קפה כל בוקר." רוחמה צהלה, "את עדה." פנתה לאריקה, "הוא התחייב, דוקטורט אצלנו." אריקה הביטה בשנינו במבט רגוע, "אני עדה." רוחמה הניחה את ידה על זרועה, "זהב הוא מצא ואת יפה מכל אשר דמיין." נפרדנו. רוחמה חיבקה את אריקה בחום ולי סטרה קלות על לחיי, "אחרי החתונה נתחיל ברצינות. בינתיים אחטט מעט אחרי מקורות מוצלבים לסיפור הכוהן." "שוב תודה." אמרתי לה והפעם רכנתי ונשקתי על לחיה. בערב הגענו לדירתם של תמר ורמי. פגשנו את תמר בכניסה לבית. היא חזרה משיעור פיתוח קול ובקושי עצרתי אותה מלהדגים במדרגות את הסולמות שלמדה. רמי עמד במטבח וסובב כף עץ בתוך סיר גדול. מראיה של אריקה הפתיעו, ובביישנות ניגב את ידיו במגבת המטבח ולחץ את ידה. הבחנתי כי מבטה של אריקה סוקר אותו. יש לרמי עיניים גדולות שנראות כמבקשות להימלט כל הזמן. לבסוף חייכה לעברו ואני ידעתי כי חיבבה את שראתה. אחר הסתובבה לעבר תמר ושתי הנשים החשובות בחיי ניצבו זו מול זו, מודדות ובוחנות זו את זו. תמר מבוגרת ממני בשלוש שנים ותקופה ארוכה הייתי משוכנע כי היא אהבתי הגדולה. בסופו של דבר נרגעתי ויחסינו התייצבו על ידידות עמוקה. כשרמי הצטרף כבעלה, כבשה נעימותו את לבי וגם הוא היה לידיד. עתה התבוננה תמר באריקה ואני המתנתי בחרדה לראות כיצד תגיב. עיניה נעו ועצרו בפתח החולצה הלבנה. אבן שחומה היתה תלויה שם אחוזה בחבק זהב. אריקה ענדה אותה מאז שהכרנו ומעולם לא ראיתיה בלעדיה. גיחכתי לעצמי, נלכדה. אריקה לא יכלה כמובן לדעת על כך אבל תמר הולכת שבי אחר כל הקשור באזוטריה ותורות סוד. האבן סימנה לתמר כי אריקה שייכת אף היא למסדר המתעניינים בנושא ומבחן ההיכרות עבר בהצלחה. לא חששתי פן תשאל למקור האבן. אחרי לא מעט שנות ניסיון למדה תמר לנהוג באיפוק ולהזכיר רק כבדרך אגב את הכיוון האזוטרי כשהיא מותירה לבן שיחה אפשרות להתעלם מהרמזים בדבריה. ידה של תמר הושטה, "ברוכה הבאה." אריקה השיבה בלחיצה ותמר משכה אותה לשבת עמה על הספה בחדר האורחים. רמי המשיך בהכנת הארוחה ואני הצטרפתי אליו. דיברנו על עבודתו. הוא עובד בתכנון תוכנות מחשבים לכיתות ילדים בפיגור. שילוב שכאשר שמעתי עליו לראשונה חשבתי כי אינו אפשרי, עד שראיתי את רמי מלמד את התוכנה לילדי אחת הכיתות עמן עבד. "אתה יודע," התחלתי לספר לו דבר שלמדתי עליו לפני הנסיעה, "שבשומר נהגו לנצל את יכולתם של מפגרים בארכיונים ובמכונות חישוב. הם גילו שניתן לפתח אצל ילדים בעלי מוגבלויות יכולות מסיימות כמעט ללא גבול. מקצת מהילדים תורגלו לזכור כמויות אינפורמציה עצומות ואחרים פיתחו יכולת חישוב יוצאת מהכלל. הם חיו בתנאי פאר בארמון המלך ונחשבו מנכסיו היקרים ביותר." רמי זועזע. הוא הביט בי כשעיניו דומעות מהבצל שחתך, "זה נורא. הילדים הללו בוודאי סבלו איומות." "אני לא בטוח," אמרתי, "סביר להניח שאם לא היו אוספים אותם לארמון הם היו מתים מרעב או ממחלה. באותה תקופה לא היתה מחלקת רווחה." רמי הרכין ראשו אל קרש החיתוך. "מה אתה מכין?" שאלתי. "תמר השיגה עשב תיבול חדש ואנחנו מנסים אותו. עוף בתנור מבושל ברוטב שהכנתי מהעשב." הסביר. הבטתי בצלוחית שעמדה על השיש, "זה הרוטב?" רמי הנהן. הרמתי את הצלוחית וקרבתי אותה לאפי. הריח היה מתוק. "תטעם." אמר רמי. טעמתי. לשוני נחרדה, חשתי חריפות עזה. רחרחתי בנחירי, תפוז... שמץ לימון... "זה מזכיר פרי הדר." אמרתי. רמי חייך, "אני חשבתי שהטעם דומה לאפרסק, ותמר אמרה שהזכיר לה שזיפים. מעניין מה תאמר החברה שלך." אריקה לא אמרה דבר. בשעת הארוחה לעסה ברעבתנות ובריכוז, ורמי שציפה לתגובתה התאכזב ושקע לבסוף באכילה. אכלנו בדממה. אריקה סיימה ראשונה והרימה ראשה. "היה טעם מיוחד לבשר?" לא יכולתי להתגבר על סקרנותי. "מזכיר צמח שמשתמשים בו אצלנו להעשרת יינות." השיבה אריקה, ותמר ורמי חייכו בשביעות רצון. "צמח קסם," אמרה תמר, "כל אחד טועם בו משהו אחר. אולי זה קשור למחשבות של האדם שאוכל." "מזל שהלכתי לשירותים לפני האוכל," לא יכולתי להתאפק. רמי חבט בי במזלג שבידו, "אתה רוצה להסתבך עם תמר?" הרמתי את סכיני בתנועת התגוננות, "אולי אינכם יודעים זאת אבל עברתי אימון בשיטת לוחמה סודית ולא כדאי להתעסק אתי." סיפרתי להם על המפגשים עם אחיותיה של אריקה ורמי גנח מצחוק כשתיארתי את המעוף מעל האחות הצעירה. סקרנותו התעוררה. יש לו חגורה שחורה בקרטה, ומלבד בישול, אומניות לחימה הן אהבתו הגדולה. "כיצד בדיוק עשתה זאת?" חקר אותי. ניסיתי לתאר במילים, וכשנכשלתי עברנו לסלון וניסיתי להדגים על גופו את ההשלכה. בסופו של דבר הביאה תמר לאריקה מכנסיים רחבים, ובמהלך הערב כולו התאמנו היא ורמי בהטלות כשתמר ואני צופים בהם ומשמיעים אנחות השתתפות בכל פעם שרמי נחבט ברצפה או באחד הקירות. קרוב לחצות סיימו. אריקה טפחה על שכמו של רמי לאות ידידות ורמי חייך לעברה בהערכה. "נא לא לשכוח," אמרתי בקול רם, "שאני היחיד המסוגל להכניע אותה."
בשחר חייו נאסף
והובא אל מקום המלאכים.
עיני נדדו למצבה הסמוכה.
רות משה
1927-1972
שורשים הצמיחה
אשר לא יעקרו לעולם.
אריקה נעמדה לצדי. "אני חושבת שאלה אם ובנה." התבוננו בשתיקה במצבות. מצבתה של האם היתה קטנה משאר המצבות. 'קטנה ומוצקה' עלו בי המילים ולהפתעתי עלה לנגד עיני מראה נערה נמוכת קומה לבושה בגדי צבא ומחזיקה תת מקלע מיושן. חשתי את אריקה זעה כקולטת את מחשבותיי, "בואי נתקדם." אמרתי באי נוחות. הורי היו טמונים בהמשך השורה. שתי מצבות צמודות זו לזו. אבי קנה את חלקת הקבר שנים רבות לפני שנפטרו ואת הכתובות על המצבות סיכם מראש עם אמי. בצוואה שהותירו היה כתוב כי על המצבות יהיו חרוטים שמותיהם ושמות הוריהם בלבד. "חיים טובים חיינו," קראתי, "ובבוא המוות נקברנו בלא טרוניה או כאב." עיני הצטעפו למראה המצבות. בן זונה האבא הזה. כשקראתי לראשונה את הדברים חשתי בגוש החונק את גרוני. מעולם לא אמר לי דברים דומים בעודו בחיים. אחר נחו עיני על רשימת הרכוש המפורטת שהוצמדה לדף הצוואה, ונשכתי את שפתי יודע כי זו דרכו לגלות לי את אהבתו. אריקה התבוננה בקברים בשלווה שעזרה לי להירגע. חיפשתי אחר ידה והיא הניחה לי להישען עליה. עיניה הביטו על קבר אמי. ניתקה עצמה ממני וכרעה על ברכיה. ידיה החליקו בעדינות על האבן שקצותיה היו מעוגלים. ביקשתי זאת מבעל המלאכה שהכינה. הסטייה היחידה שהרשיתי לעצמי מההוראות שהותירו ההורים. אריקה פנתה אל קברו של אבי. שוב החליקו אצבעותיה על האבן, "אהב קפה, כמוך." הרימה ראשה כשהיא מחייכת אלי חיוך רך. לבי הלם בחוזקה. מעולם לא דיברתי עמה על אבי, "מנין את יודעת?" החיוך נעלם מפניה של אריקה, "זה לא מסובך. מעט יותר שימת לב, הכול מצוי, רק מרפרף וחמקני." הבטתי בה בחשש. התרגלתי לראותה כמציאותית שבינינו וסמכתי על יציבותה. לא ידעתי היכן למקם את הדברים שאמרה. "לאמך היה מתאים לומר זאת." אמרתי לבסוף. אריקה הזדקפה. מיהרתי להתקרב אליה. "סליחה," ניסיתי לרכך, "היא מצאה חן בעיני מאוד." "כן, יש לה השפעה כזו על גברים צעירים," אריקה חייכה, ואני נשמתי לרווחה ושלחתי את ידה לחבקה. "יפה," עלה קול מאחורינו, "למרות שזכורים לי מצבים סוערים בהרבה." נפניתי בתדהמה. אחראתון ישב על המצבה הסמוכה. לבוש היה באותם בגדים ורק כובעו התחלף ועתה היה צהוב ומחודד. אריקה פלטה קריאת שמחה. אחראתון חייך אליה, "מה שלומך יפתי?" אריקה זרחה לעומתו וקרבה כמבקשת לחבקו. "בזהירות, בזהירות." אחראתון נדמה כנבהל. אריקה הניחה את אצבעה בעדינות על זרועו והוא חייך לעברה. "כיצד הגעת מאנגליה?" עוד לא התאוששתי וקולי עלה ניחר. על פני אחראתון עלה החיוך הארסי שראיתי בעבר, "נסעתי במחברת התעופה המחורבנת שלכם. לכן גם כמעט ואיחרתי." "אמרת כשהכדור יחזור ויופיע יהיה עלינו לבחור כיוון חדש." אחראתון גיחך, "היה נחמד הרעיון עם הלחם המשולש." חייכתי כנגד רצוני, חושב על מוטי הפותח עד סוף ימיו כל בורקס שיניח עליו את ידיו. "אחי מבקש לפגוש בכם." הגיחוך על פני אחראתון נעלם וידו נשלחה לכיס בגדו מעלה נייר קטן. "זו מפה," אמר, "אל המקום בו תיפגשו. על הנחל הגדול במדבר שמעת?" "אני יודע היכן ניפגש," אמרתי, בטוח להפתעתי כי דיבר על המפל בנחל דוד במקום בו תכננתי כי נערוך את חתונתנו. "אתה יודע!" היה תימהון בקולו של אחראתון, "כיצד אתה יודע?" "איני יודע." השבתי, מבולבל בעצמי ממידת הביטחון בקולי. "אז תתאר בבקשה היכן תהיה הפגישה." אחראתון פרש לפניו את הנייר והרים ראשו מצפה לתשובתי. "יש שביל," אמרתי, "העולה בצד הנחל. אם הולכים לאורכו מגיעים לרחבה גדולה מוקפת עצים." ראיתי את המקום במדויק בעיני רוחי, "המים יורדים במפל מעל למערה המכוסה בשרך. שם ניפגש." אחראתון כיווץ למולי עין אחת, "ייתכן שיש בך רב מששיערתי. טוב הוא. מחר תתקיים הפגישה. בין ערביים." מבטו נע לעבר אריקה, זרם חם חלף ביניהם, "אף את היי שם, אחי מבקש לראותך." אריקה חייכה אליו, "אשמח עד מאוד לראותו." "מדוע היינו צריכים להיפגש בבית הקברות?" שאלתי. אחראתון הצביע על המצבה הסמוכה לזו של אמי, "זו הייתה ידידה של אמך ועתה לקחוה מכאן." חשתי זעזוע, "היא הרי מתה. מי העביר אותה מכאן?" "הרשויות." אחראתון נפנף בידיו בתנועה סתמית. "חברה קדישא? הוציאו את הגופה מהקבר?" "מי מדבר על הוצאת הגופה." אחראתון נפנף בידו בחוסר סבלנות, "הבעיה אתכם בני האדם זה החיפזון. לא הזהירו אתכם ששימוש מהיר במחשבה יכול להיות הרסני?" סמוך לי שמעתי את קול גיחוכה של אריקה. ניסיתי לחייך, "אני לא מאמין ברוחות ושדים." אחראתון נאנח כמי שאיבד את סבלנותו, שלח את ידו לכיסו והוציאה כשהוא מחזיק דבר מה. נצנוץ חלף באוויר ואריקה שלחה ידה לתפוס בו. זה היה עגיל, קטן כטיפה וצורתו כשושנה הפורסת את עלי כותרתה. אריקה בחנה את העגיל מכווצת את גבותיה ואני הבחנתי במבט הדרוך בעיניו של אחראתון. אריקה נשאה אליו את עיניה. "האם מזכיר לך העגיל דבר מה?" אריקה צחקה לפתע כשהיא משיבה מבט חד לעבר הגמד, "זה מבחן?" אחראתון המתין רגע כשוקל את דבריו, "חשבתי כי יהיה למבחן אך עתה אין בו צורך." אחר פנה לעברי, "בין ערביים תהיה הפגישה." אמר, "היו במועד. אחי דייקן הוא ואינו אוהב להמתין." אור הבליח והמצבה נותרה חשופה. חשתי צביטה בלבי והופתעתי לזהות בתוכי אכזבה על שהפגישה היתה כה קצרה. "אותך הוא מחבב." אמרתי לאריקה בשמץ קנאה. אריקה הסירה את העגיל מאוזנה הימנית וענדה במקומו בתשומת לב את עגיל השושנה. צד פניה התבהר כאילו הואר ממקור סמוי. "זה יפה." אמרתי בהשתאות. אריקה שלחה ידה והסירה את העגיל השני. הילת האור התרחבה ואפפה את פניה בשלמותם. "זה עגיל קסם," אמרתי בקול רך, "והוא עושה אותך יפה יותר מאשר העליתי בדעתי שאפשר." אריקה קרבה וחיבקה אותי. אין לי בעצם כל טענה כלפי אחראתון, חשבתי, בכל פעם שאנו פוגשים בו מתגברת התשוקה ביני לבין אריקה. חשתי בהתעוררות חלצי, אז אך התרומם מבטי ונזכרתי היכן אנו עומדים. פניתי לעבר מצבות הורי. פעם אחת, כשהייתי נער, הכנתי קפה והגשתי להם. אני לא חושב שיצא גרוע, אבל מושלם לא היה ויותר לא העזתי להכין קפה. למרות זאת היה דבר מה בעיניו של אבי, אולי שמחה, שגרם לי לשוב ולהעלות את הזיכרון הזה כל חיי. אריקה כרעה לצד מצבת אמי והניחה על האבן את העגילים שהסירה מאוזניה. אחר נשאה את פניה אלי, "הם היו מתאימים לה?" הבטתי במצבה והעליתי בעיני רוחי את פניה של אמי, "אני חושב שכן. היא אהבה קטנים יותר אבל העיגולים הגדולים היו בוודאי משעשעים אותה." אריקה הביטה בקבר בלי אומר. חשתי בגרוני ההולך ונחסם. ידי עלתה אל השקיק התלוי על צווארי, הסרתי את השקיק והוצאתי את אחד מכדורי הזהב. הבטתי בו רגע, ואחר רכנתי מעל קברו של אבי והנחתי את הגולה במרכז האבן החלקה. האור נצץ עליה. "בואי נלך." אמרתי. טלפנתי למזכירות החוג ואמרו לי שרוחמה אינה באוניברסיטה ומוטב שאנסה בביתה. בעלה ענה לטלפון, הוא גינקולוג ורוחמה סיפרה לי פעם שנשים עולות אליו לרגל. בירכתי אותו באדיבות לשלום. הוא התעניין בשלומי ושאל אם נכון שירשתי טירה ותואר אצולה באנגליה. השבתי בחיוב והוספתי כי הפגישה עם הזוג המלכותי מתעכבת עדיין, אך שתתקיים יהיה בוודאי בין הראשונים שידעו על כך. הוא צחק ושמעתי אותו קורא לרוחמה להרים את השלוחה בחדרה. "הרוזן בר אור," הכריז, ואני התלבטתי אם אני מחבב אותו. "שלום," רעם קולה של רוחמה בשמחה. הרחקתי מעט את השפופרת. "מתי אנחנו נפגשים!?" "שלום רוחמה," השבתי בקול מדוד, "בתחילת השיחה נהוג בדרך כלל לשאול מה שלומך וכל מיני..." "אני בבית כל היום, גדי יוצא עוד כמה דקות. כשתגיע אדע ממילא מה שלומך." "אני לא לבד." אמרתי חלושות. רוחמה אפילו לא שאפה אוויר, "מישהי שאני מכירה? מהחוג?" "לא, פגשתי אותה באנגליה ומאז אנחנו יחד." "נפלא," שוב התפוצץ קולה של רוחמה, "הבא אותה. נכיר סוף סוף אחת שחדרה את שריונו של הסגפן הבתול." "מה?" מרוב תדהמה נשנק קולי. "ותביא גם את הספר שסיפרת עליו. ערכתי קצת בדיקות ואני רוצה לראותו. להתראות." השפופרת דממה באחת ואני בהיתי בה, המום מהשטף שנקטע. באוטובוס ניסיתי להכין את אריקה לקראת רוחמה, "היא ישירה, מחוספסת. יש סוג כזה של אנשים בישראל. היא הקימה את המכון לתרבויות המזרח הקדום כשבקושי ידעו בארץ על התחום. מספרים שרדפה אחרי נשיא האוניברסיטה עם מילון של כתב היתדות והכריחה אותו לחתום על התחייבות להקים את המכון. כולם מפחדים ממנה אבל מעריצים אותה." אריקה לא נראתה מודאגת, "איך היא כחוקרת?" הופתעתי משאלתה, "אני מעריך אותה..." עצרתי, שוקל את השאלה לראשונה מזה זמן רב, "היא רצינית. מאוד מעמיקה ומקיפה בידיעותיה. מבחינת רעיונות מקוריים אני באמת לא יודע... היא בסדר." אריקה דממה לרגע, "היא חשובה לך." "כן." לא נזקקתי לשהות רבה כדי להשיב, "היא ממש אימצה אותי כשהגעתי לחוג. היו לנו מפגשים רבים באוניברסיטה, ובתקופת העבודה על התזה היא הרשתה לי לעבוד בספרייה הפרטית שלה בבית." "אין להם ילדים." אמרה אריקה. "אין." בפתח הבית המתינה לנו רוחמה, לבושה מכנסיים ארוכים בהירים וחולצה בצבעי חום וירוק מעורבבים. חשתי בשמחה העולה בי, אך כמו תמיד שלחנו ידיים ללחיצה ונענענו אותן בכוח מעלה ומטה. "זו אריקה." אמרתי באנגלית. רוחמה הושיטה ידה והשתיים לחצו ידיים. "בואו היכנסו." היא הובילה אותנו אל חדר העבודה שלה. החדר האוהב עליה ואף עלי. אי סדר מוחלט שרר שם וערמות ספרים ניצבו סמוך לקירות. "הבט." רוחמה הצביעה על מגילת קלף שהייתה פרושה על שולחנה. קרבתי. המגילה נראתה ישנה מאוד. רכנתי לבחון את הכתוב. אותיות עבריות מתקופת המשנה ריצדו על הנייר ויצרו דגם מסובך שהזכיר בצורתו פרח שושנה. "מצאו אותה בארכיון אשר שילוח איילון הוריש לספרייה הלאומית וביקשו ממני לבדוק את מקורה. הבט מקרוב." הצביעה על אחד מעלי השושנה. קרבתי עיני, "תתייצב ירושלים אל מול חומות המדבר לכלותה... דבר אלוהים יהיה לבניו ביום ההוא." "מזכיר את מגילת החורבן," אמרתי, "המאה השנייה או השלישית לספירה." רוחמה הנהנה. "אחת הכתות מאזור ים המלח?" "ייתכן," השיבה, "עוד נותרה עבודה לא מעטה עד שאדע." הושטתי את ידי להוציא את הספר, "גם לי יש משהו עבורך." "אני יודעת," רוחמה חייכה אלי, "אבל תחילה הלוע והקיבה." הסיטה דלת הזזה ויצאנו למרפסת רחבה. עצי פרי היו פזורים בחצר הגדולה. אריקה התבוננה בסקרנות בעצי המנגו והפקאן. רכנתי לעברה שעה שרוחמה נכנסה אל תוך הבית, "מה דעתך עליה?" "הירגע," השיבה, "היא בסדר גמור. מזכירה לי לקוחה קבועה במסעדה שנהגה לדרוש שהשף יופיע בפניה ויסביר לה כיצד הכין את המנה המיוחדת של היום. הם היו מתווכחים ארוכות, ותמיד בסיום היה השף מרים לכבודה כוס ושוטח תלונה בפני האלוהים על שלא נתן לו אישה כמותה." רוחמה הופיעה נושאת מגש מלא מכל טוב. הציבה אותו על השולחן ונעלמה לרגע קט שבה עם מגש זעיר שעליו בקבוק יין ושלוש כוסיות. "לחייכם." מזגה את היין והרימה את כוסה. "לחייך." הרמתי את הכוסות והבחנתי באריקה המרכינה ראשה לאות כבוד. אכלנו. הרמנו כוס נוספת לבריאות, ואחריה שלישית להצלחת השומרולוגיה בארץ ובעולם כולו. רוחמה נשענה לאחור ונאנחה בסיפוק, "זהו, עכשיו ספר את סיפור אנגליה, ובעיקר מי היא הנחמודת הזו." סיפרתי. דיברתי באנגלית כדי שאריקה תבין. תיארתי את הפגישה עם עורך הדין ואת הנסיעה אל הבית. כשהגעתי לפגישתי עם אריקה השתנה כנראה משהו בקולי שכן רוחמה רכנה לעברי והניחה את ידה על זרועי. "התאהבת." חייכתי במבוכה. רוחמה הסבה את מבטה אל אריקה, "הוא נחשב קצת טיפש אצלנו בחוג." אמרה, משתמשת במילה האנגלית DUMB. אריקה צחקה. "התאהבתי בו בגלל הסנדלים," אמרה, "חשבתי שהוא בא מהמדבר." הסתכלתי בה בהפתעה. מעולם לא הזכירה זאת. היו לי סנדלים מרופטים שלבשתי בקיץ ובחורף בלא הבחנה. הם היו על רגלי מרבית הזמן באנגליה ובלפלנד, אך לא חשבתי כי אריקה ייחסה להם חשיבות. השפלתי את עיני והבטתי בהם בשביעות רצון. רוחמה הבחינה בהבעה שעל פני וגיחכה, "אמרתי לך שהוא טיפש." "גם אהבתי את האופן שבו קרא את הספר." אריקה דיברה בעדינות. רוחמה שלחה אליה מבט חם, "תשכנעי אותו לעשות דוקטורט." הוצאתי את הספר והנחתי אותו לפני רוחמה. היא הביטה בעניין בכותרת ופתחה בעמוד הראשון. שתקנו. רוחמה שקעה בקריאה. אריקה הביטה בעצים שבחצר ואני נשאתי אל שפתי את כוס היין, מצמיד את הזכוכית הקרירה אל סנטרי וממתין. רוחמה קראה בריכוז, עוברת מפעם לפעם אל תצלומי הלוחות. לבסוף סיימה ונשענה לאחור כאצבעותיה מתופפת על השולחן, "זה שונה ממה שציפיתי." המתנתי. מבטה נישא מהורהר, "אולי זה קצבם של המשפטים. אני סקרנית לדעת מי הוא שרימן. גלגול של אחד מאלי המדבר כנראה. כדאי לבדוק אם יש הצלבה עם מקורות נוספים המזכירים את שמו. בדקת?" פנתה לעברי בחדות. "נחתנו רק אתמול." אמרתי, מתגונן. "תבדוק, יש משהו מוזר בהתעלמות מהזכרת שמות האלים השולטים בשומר למעט נמטר השליחה שהכוהן מכנה אותה אחותו של שרימן. עושה רושם שהכוהן מבטל את כולם כנגד אל אחד השולט בשמים." רוחמה החלה מתלהבת, "כמעט מונותיאיסטי הייתי אומרת. ייתכן שיש לנו כאן מסמך המעיד על מעבר לאמונה באל אחד." היא שקעה במחשבות ואני הבטתי בה ברצון. הספר עשה את מלאכת השכנוע עבורי. "זה עדיין יכול להיות מעשה זיוף." פנתה לעברי כאילו קראה את מחשבותיי, "כבר נתקלתי במקורות שהרשימו בקריאה ראשונה והתגלו כזיוף או טעות. את קראת את הספר?" פנתה במפתיע לאריקה. הופתעתי. רוחמה לא היתה מהאנשים שנהגו להתייעץ. אריקה הפכה את כף ידה והביטה בקוויה, אחר אמרה באטיות, "יש במילים כוח רב. ראיתי כיצד השפיעו על ראובן." "השפיעו?" היתה תמיהה בקולה של רוחמה. אריקה נשאה אליה את מבטה, "הספר נגע בו במקום שהיה רדום ועתה הוא מתעורר." הבטתי בה בהפתעה. לא ידעתי כי אלו מחשבותיה. "הספר באמת מרגש," מיהרתי להתערב, "אבל אני משוכנע שמלבד זאת הוא מסמך היסטורי בעל חשיבות רבה שחייבים לחקור אותו. שכחתי לספר לך שאריקה היא לאפית." הוספתי כמבקש להסביר את הערתה המוזרה. רוחמה התבוננה באריקה בסקרנות, "ידעתי שיש בך משהו מיוחד." מבטה שב אל הספר, "אם תתחיל לעבוד," פנתה אלי, "ותיכנס לחטט בספרייה של החוג כפי שאתה יודע לעשות נוכל לאשר את אמיתות הספר. בשלב זה אין כל עדויות על אמונה באל אחד בשומר." "דווקא יש רמז לכך," אמרתי, "יש את העימות בין אלוהי אברהם לאלי אוּר." רוחמה הביטה בי בהפתעה, "אתה רוצה לקשור בין סיפור אברהם לבין המאורעות שבספר?" "מדוע לא? יש לא מעט קווי דמיון." שאפתי אוויר והתכוונתי להרחיב, "אבל..." רוחמה קטעה אותי, "תתחיל לעבוד אדוני הצעיר, וברוך הבא לשיטות המחקר המקובלות. בבקשה לגשת לארכיון הלוחות שבחוג לברר אם יש מקורות חלופיים לתיאורי הכוהן. אחר כך נחזור לסיפור התנ"כי. יהיה נחמד לראות אותך עובד לשם שינוי." הוסיפה. "תודה." הבטתי בה בחום, "אני מעריך מאוד את ההסכמה שלך." רוחה נבוכה לרגע ואחר התאוששה, "איזו הסכמה? אני רוצה לראות אותך יושב מחר בספרייה ולא יוצא ממנה שבוע לפחות." כמעט ונסחפתי בהתלהבותה אלא שנזכרתי בפגישה שיש לנו ביום המחרת שלא לדבר על טירוף ההכנות לחתונה הצפוי לנו, "אנחנו מתחתנים ב-15 לחודש הבא." לא העליתי בדעתי לספר לה על הפגישה עם אחיו של אחראתון. כיסאה של רוחמה הוטח ברצפה כשהזדקפה. "אלוהים אדירים!" "את מוזמנת כמובן," אמרתי בחיפזון, "נעשה משהו פשוט מאוד." רוחמה הביטה בשנינו בעיניים מצומצמות, אחר התרפו פניה ושמחה גדולה התפשטה עליהם, "יפה." אהבה עזה גאתה בי כלפיה ואסירות תודה לאין קץ, "אני אעשה דוקטורט," אמרתי, "אפילו שנים, כמה שתרצי. נגור במכון ואכין לך קפה כל בוקר." רוחמה צהלה, "את עדה." פנתה לאריקה, "הוא התחייב, דוקטורט אצלנו." אריקה הביטה בשנינו במבט רגוע, "אני עדה." רוחמה הניחה את ידה על זרועה, "זהב הוא מצא ואת יפה מכל אשר דמיין." נפרדנו. רוחמה חיבקה את אריקה בחום ולי סטרה קלות על לחיי, "אחרי החתונה נתחיל ברצינות. בינתיים אחטט מעט אחרי מקורות מוצלבים לסיפור הכוהן." "שוב תודה." אמרתי לה והפעם רכנתי ונשקתי על לחיה. בערב הגענו לדירתם של תמר ורמי. פגשנו את תמר בכניסה לבית. היא חזרה משיעור פיתוח קול ובקושי עצרתי אותה מלהדגים במדרגות את הסולמות שלמדה. רמי עמד במטבח וסובב כף עץ בתוך סיר גדול. מראיה של אריקה הפתיעו, ובביישנות ניגב את ידיו במגבת המטבח ולחץ את ידה. הבחנתי כי מבטה של אריקה סוקר אותו. יש לרמי עיניים גדולות שנראות כמבקשות להימלט כל הזמן. לבסוף חייכה לעברו ואני ידעתי כי חיבבה את שראתה. אחר הסתובבה לעבר תמר ושתי הנשים החשובות בחיי ניצבו זו מול זו, מודדות ובוחנות זו את זו. תמר מבוגרת ממני בשלוש שנים ותקופה ארוכה הייתי משוכנע כי היא אהבתי הגדולה. בסופו של דבר נרגעתי ויחסינו התייצבו על ידידות עמוקה. כשרמי הצטרף כבעלה, כבשה נעימותו את לבי וגם הוא היה לידיד. עתה התבוננה תמר באריקה ואני המתנתי בחרדה לראות כיצד תגיב. עיניה נעו ועצרו בפתח החולצה הלבנה. אבן שחומה היתה תלויה שם אחוזה בחבק זהב. אריקה ענדה אותה מאז שהכרנו ומעולם לא ראיתיה בלעדיה. גיחכתי לעצמי, נלכדה. אריקה לא יכלה כמובן לדעת על כך אבל תמר הולכת שבי אחר כל הקשור באזוטריה ותורות סוד. האבן סימנה לתמר כי אריקה שייכת אף היא למסדר המתעניינים בנושא ומבחן ההיכרות עבר בהצלחה. לא חששתי פן תשאל למקור האבן. אחרי לא מעט שנות ניסיון למדה תמר לנהוג באיפוק ולהזכיר רק כבדרך אגב את הכיוון האזוטרי כשהיא מותירה לבן שיחה אפשרות להתעלם מהרמזים בדבריה. ידה של תמר הושטה, "ברוכה הבאה." אריקה השיבה בלחיצה ותמר משכה אותה לשבת עמה על הספה בחדר האורחים. רמי המשיך בהכנת הארוחה ואני הצטרפתי אליו. דיברנו על עבודתו. הוא עובד בתכנון תוכנות מחשבים לכיתות ילדים בפיגור. שילוב שכאשר שמעתי עליו לראשונה חשבתי כי אינו אפשרי, עד שראיתי את רמי מלמד את התוכנה לילדי אחת הכיתות עמן עבד. "אתה יודע," התחלתי לספר לו דבר שלמדתי עליו לפני הנסיעה, "שבשומר נהגו לנצל את יכולתם של מפגרים בארכיונים ובמכונות חישוב. הם גילו שניתן לפתח אצל ילדים בעלי מוגבלויות יכולות מסיימות כמעט ללא גבול. מקצת מהילדים תורגלו לזכור כמויות אינפורמציה עצומות ואחרים פיתחו יכולת חישוב יוצאת מהכלל. הם חיו בתנאי פאר בארמון המלך ונחשבו מנכסיו היקרים ביותר." רמי זועזע. הוא הביט בי כשעיניו דומעות מהבצל שחתך, "זה נורא. הילדים הללו בוודאי סבלו איומות." "אני לא בטוח," אמרתי, "סביר להניח שאם לא היו אוספים אותם לארמון הם היו מתים מרעב או ממחלה. באותה תקופה לא היתה מחלקת רווחה." רמי הרכין ראשו אל קרש החיתוך. "מה אתה מכין?" שאלתי. "תמר השיגה עשב תיבול חדש ואנחנו מנסים אותו. עוף בתנור מבושל ברוטב שהכנתי מהעשב." הסביר. הבטתי בצלוחית שעמדה על השיש, "זה הרוטב?" רמי הנהן. הרמתי את הצלוחית וקרבתי אותה לאפי. הריח היה מתוק. "תטעם." אמר רמי. טעמתי. לשוני נחרדה, חשתי חריפות עזה. רחרחתי בנחירי, תפוז... שמץ לימון... "זה מזכיר פרי הדר." אמרתי. רמי חייך, "אני חשבתי שהטעם דומה לאפרסק, ותמר אמרה שהזכיר לה שזיפים. מעניין מה תאמר החברה שלך." אריקה לא אמרה דבר. בשעת הארוחה לעסה ברעבתנות ובריכוז, ורמי שציפה לתגובתה התאכזב ושקע לבסוף באכילה. אכלנו בדממה. אריקה סיימה ראשונה והרימה ראשה. "היה טעם מיוחד לבשר?" לא יכולתי להתגבר על סקרנותי. "מזכיר צמח שמשתמשים בו אצלנו להעשרת יינות." השיבה אריקה, ותמר ורמי חייכו בשביעות רצון. "צמח קסם," אמרה תמר, "כל אחד טועם בו משהו אחר. אולי זה קשור למחשבות של האדם שאוכל." "מזל שהלכתי לשירותים לפני האוכל," לא יכולתי להתאפק. רמי חבט בי במזלג שבידו, "אתה רוצה להסתבך עם תמר?" הרמתי את סכיני בתנועת התגוננות, "אולי אינכם יודעים זאת אבל עברתי אימון בשיטת לוחמה סודית ולא כדאי להתעסק אתי." סיפרתי להם על המפגשים עם אחיותיה של אריקה ורמי גנח מצחוק כשתיארתי את המעוף מעל האחות הצעירה. סקרנותו התעוררה. יש לו חגורה שחורה בקרטה, ומלבד בישול, אומניות לחימה הן אהבתו הגדולה. "כיצד בדיוק עשתה זאת?" חקר אותי. ניסיתי לתאר במילים, וכשנכשלתי עברנו לסלון וניסיתי להדגים על גופו את ההשלכה. בסופו של דבר הביאה תמר לאריקה מכנסיים רחבים, ובמהלך הערב כולו התאמנו היא ורמי בהטלות כשתמר ואני צופים בהם ומשמיעים אנחות השתתפות בכל פעם שרמי נחבט ברצפה או באחד הקירות. קרוב לחצות סיימו. אריקה טפחה על שכמו של רמי לאות ידידות ורמי חייך לעברה בהערכה. "נא לא לשכוח," אמרתי בקול רם, "שאני היחיד המסוגל להכניע אותה."