פרק א'
אני אדבר על איש, זכר. לבוש מותנייה מהודרת הוא חוצה עתה שדה המקיף אחוזה ופניו מועדות לדלת הכניסה הראשית.
מעברה השני ניצבת אישה ומצפה. בנשימה עצורה היא ממתינה לאיש המתקרב. אין היא עושה זאת במיוחד עבורו, זו דרכה מִתמיד לקבל פני זרים. השתהות רגע קט כשהדלת נפתחת והתרפות הגוף באכזבה עת מתגלה העומד כבעל מלאכה שאין לו עמה ולא כלום.
האיש הזה יהיה שונה. מבלי דעת היא שומעת במעמקי גופה את יללת הבכי הראשונה של שאול, ומיד אחריה את האנקה אשר תנסה לשווא לעצור עת יעזוב אותה להמשיך בדרכו.
אני איני בטוח אם האיש יודע עליה דבר. עניינו רכישת סוס, ומחשבותיו נִסַבּוֹת עליו. על מדרגות הכניסה אל הבית הוא משתהה, מנסה לסדר את טיעוניו להורדת המחיר. אולם אלו פורחים והוא חש שקיימת הפרעה.
לשתי הנקישות הראשונות הדלת לא נענתה. שריריו נמתחו כנגד רצונו וראשו הזדקף. חלפה בו מחשבה כי ייתכן שחייב היה להודיע על בואו. הדלת נפתחה.
הדבר הראשון אשר הלם בו היה צבע שערה של האישה שלמולו. כל ניסיונותיו להיזכר מאוחר יותר מה היה צבע השיער ייכשלו. לבסוף יחליט על אדמדם וכך יהיה.
רגלו הימנית כאבה והוא הסיט את משקלו אל רגל שמאל. ניצבה כנגדו בשתיקה כשראשה נד מצד לצד, כביכול שוקלת אותו על צדיו השונים.
עיניה עמקו והוא צלל בתוכן. מבלי דעת ראה את עיניו של בנו מביטות בו במבט זהה. נשימתו כמעט נעצרה כשהד אהבתו העתידה אל הילד הכה בו.
הכל התנהל בסדר טוב. שתה את התה כשאצבעו הקטנה באוויר ושניהם המתינו לאביה שיבוא.
כשזה הגיע התרומם לקראתו וטיעוניו נשלפו כסדרם. להפתעתו סיים את הקנייה במחיר גבוה מזה שתכנן.
האב הציע ללוותו לאורוות והוא נענה ברצון. הבת אף לא התבקשה להצטרף.
מראה הסוס היה חסר חשיבות, והוא כילה את ביקורו במהירות, מבטיח לחזור למחרת עם התשלום ואמצעים להובלת הסוס.
כשחצה את השדה בין האחוזה לשער חש את עיניה בגבו. לרגע קט דמיין אותן נוקבות את ישבנו, חייך והמשיך לצעוד בלא לסוב או להיעצר.
היום השלישי מאז, והם עדיין לא נפגשו.
בחדר האורחים ניצבת ספה שעליה היא נוהגת לשבת ולטוות חלומות.
באחד הימים ראתה את עצמה ניצבת על שפת צוק ומולה גבר צעיר עם כנפי מלאך, גופו הדק נשא את הכנפיים הכבירות בלא מאמץ. מה שחלף אז במוחה הייתה תשוקה אדירה להכניס לגופה את אברו שהיה זקור למולה.
התעוררה רטובה, ובבושה גדולה הביטה לראות אם מישהו הבחין במתרחש.
עתה דמיינה את אהובה חולף על פני בית מרזח, מתלבט אם לעצור או להמשיך בדרכו. טוותה סביבו חוט בלבן ומשכה אותו לבית.
עד לליל חתונתם הפרטים אינם חשובים. חשוב שנאות לקבל את החתולה ורק דרש שיצרפו אליה כלב קטן לאיזון.
הרוך במבטה גדל בשל כך כשנשאה אליו את עיניה בעת ענידת הטבעת.
בלילה לאחר החתונה... מלאך שחלמה הופיע ויותר לא תשאף למאום. אהובה נגע בכל גופה, והיא רטטה ונוגנה. לא יכלה לזהות אם אלו אצבעותיו או משב האוויר שנע סביבה, אצבעו סובבה סביב משולש השיער וחדרה דרכו. הו אלוהים כמה שהיא אוהבת אותו.
שמו משה או שלמה. הדבר עדיין אינו מחוור. דמותו נעה בתוך הסיפור בכסות ראש. מדוע האישה כה גלויה והוא עלום ונסתר? אני חש בכוחותיו, אך מקורותיו מפעפעים בהיחבא.
בבוקר הביטה אל תוך עיניו וחייכה. השיב לחיוך, מעביר אצבע על אפה, סונט במשובה את קצהו.
ערומה קמה להביט דרך החלון. האור גלש על גופה והוא הביט בה מוקסם. הרימה רגל והניחה אותה על כיסא בתנוחת פיתוי איטית ותמימה, ליטפה קלות את הירך...
שוב תינו אהבים, והמלאך הופיע ונעלם. כששָקַט גופו, נעלמו הכתמים החיוורים שדימתה לראות כצלקות על כתפיו.
בין החפצים שהביא לביתם היה בקבוק עם חותם של מלכות. מְצָאוֹ בְּמָקום של אשפה. כשתלמד להכירו יותר יהיה סימן המלכות הולם לו מאוד, ובנקל תדמהו כמלך.
באחד מגלגוליו הקודמים ניסתה אישה אחרת לפתוח את הבקבוק. בזוועה גילתה שהחותם אינו נפתח. לחש פתיחה שהשמיע קוסם מקומי גרם לו כמעט לאבד את מאור עיניו. הכומר שלפניו התוודה דרש כי ימסור לידיו את הבקבוק. חודש מאוחר יותר הִדַּרְדר הכומר במורד צוק ונהרג.
עתה שוכן הבקבוק בתוך סלסלת קש מגוננת עד שהבית יסודר וְיִמָּצַא לו מקום.
זו העת לומר דבר על מקום מגוריהם.
בית אחוזה כפרי בטבורה של עיירת מחוז. האב הוא עסקן ציבור ובעל חווה. זה שתים-עשרה שנה נבחר האב כנציג המחוז, והוא מבוסם מכבודו במידה מרובה. בעוד שלוש שנים ימות האב ממחלת דֶבֶר הבהמות. כשיחלה, יִסָּגרו כל אנשי הכפר בבתיהם והחרדה תהיה עצומה. ייעשה אפילו ניסיון הצתה נואש של הבית כדי להשמיד את גורם המחלה.
האב ימות לאיטו, כשהבת ואהובהּ יושבים כל הלילה למראשותיו. ברגעיו האחרונים יבקש מחילה על גזלת אדמה משכנו. הכומר יחון אותו בלא התרגשות ויסמן מעליו את הצלב.
שניהם אוהבים לעבוד. שלמה הוא כורך מומחה של ספרים.
במאה ה-18, שבה הם מצויים, זו מלאכה יוצאת דופן. לעתים קרובות יזָרקו דפיו של הספר או ישמשו לבערה, אולם כריכת העור תנוצל תמיד מחדש, וזו מלאכתו של שלמה.
חלק ניכר מעבודתו הוא לעבור בין הכפריים ולרכוש כריכות שבלו או שיצאו מכלל שימוש. במקביל יציע את שירותיו ככורך לכותבי סיפורים ושירה. הכנסייה המקומית היא לקוח חשוב והוא מְחַדש רבים מספריה.
בחדר האהוב עליו בכנסייה תלויה מנורת נחושת. שמונה שלוחות ישרות יוצאות ממרכזה, ומסתיימות בכוסית אשר בתוכה ניצב נר ארוך ולבן. באחת הפעמים סובב בעזרת מקל את המנורה, והביט בלי נוע בתנועת האורות החולפים על קירות החדר.
באותה עת נוצרה רקמת החיים אשר תופיע בהמשך כבנו שאול.
* * * חוטים דקיקים מתפתלים מסביב, ואיש אינו יודע מהי הסיבה והיכן התכלית. פלוטארכוס מספר על תיש אשר נולד בחצרו של פריקלס. התיש נולד עם קרן אחת במצחו. לאמפון החוזה ניבא כי בעל החצר שבה ייוולד התיש נועד לשלוט על יוון. אנאכסאגוראס הזקן פיצח את גולגולתו של התיש, ומצא כי פגיעה במבנה המוח גרמה לצמיחת הקרן הבודדה. החוזה היה למשל ולשנינה. כשפריקלס היה כעבור שנה לשליט יוון, זכה החוזה לכבוד מלכים. אחד גילה את הסיבה, והאחר את התכלית. בתקופת הסיבות אנחנו, והתכליות נדמה כי עברו מן העולם. הסיפור הזה ילך בשלו, סיבותיו ותכליותיו שזורות זו בזו.
שלמה רוחה מרחפת על כתפי ועיניה חודרות עמוק עמוק. היא עושה בתוכי אהבה. איני מבין כיצד. היא יצור של רוח ואור ואני בשר ודם. ...שופר של זהב ייתָקע ביום הדין אל בין שפתותיי, ועלי יהיה לנשוף. אלפי אנשים ייסָפּוּ באותו יום ואני אמחה בלשוני את טעם המתכת... אולי בגלל זה מוכנה רוחה להישאר לידי. אין זה פשוט לבנות שופר מזהב. בשבת בלילה הציבו המורמונים על גג כנסייתם כרוז מוזהב עם שופר. כשלוחיות הזהב ביוטה יתחילו לזהור יחליפו את הפסל באנשים. יש רשימה מתארכת של מתנדבים לצפירות הישועה. אני זוכר שבאטלנטיס הם ניסו דבר דומה. על חוד המגדל המשולש עמד אדם וסימן בצפירתו את עליית המים. האדמה שקעה ועמה העיר ואהוביו. בתו הקטנה והוא היו האחרונים למות שם על ראש המגדל. הם לא השתמשו אז בשופר, אלא במחשבות וכפתורים של כוח. כשצפירתו האחרונה נמוגה היה כבר האי מתחת למים, ולא ניכר כי שקעו שם יחד עמם עץ החיים וארבעת המלאכים ששמרו עליו. שלמה הוא בנם מאותם הזמנים, אך הזיכרונות נלקחים ממנו בכל תקופה מחדש. רוחה אהובתי נולדה על הכוכב הזה. מתנות ילדותה היו זר של אורות וחן שמופיע רק פעם באלף שנה. אביה ואמה, אשר זיהו את הסימנים, סגרו ברוך על הבוהק עד שתגדל ותדע לשמרו בעצמה. עכשיו היא נוגעת בתוכי, שמחה שאני מספר עליה. כתשורה לה אספר שפרח אדום שנתנה לי ידידה לפני שנים פרח במלוא תפארתו ארבעה חודשים עד שגיליתי את רוחה ישנה בתוכו. שתיתי אז לגימה מהמים שבאגרטל מנסה לברר את חידת חייו הארוכים של הפרח. לשוני נגעה בפני הנוזל, נשימתי נעצרה, פני בערו ונשמתי חבקה עולמות... הנחתי בזהירות את האגרטל, והצמדתי אצבע לשפתיים סגורות אשר ביקשו להיפתח בצווחה גדולה. כך הכרתי את רוחה. עכשיו בוקר ואני מתכנן את היום. יש רוח עם רמז של אש בתוכה. ילדיי יבואו עוד מעט ועלי ללמדם חכמה נושנה. מחשבה על מזבח-העולָה בבית המקדש עולה במוחי ואני שוקל אם אוכל לשלבה בשיעור ההיסטוריה. כל שבוע הוחלפה אבן אחת מאבני המזבח עד שבתום השנה לא נותר בו חותם לתקופה שקדמה. בדומה להתחלפות התאים שבגוף, אני חושב, אלא ששם המחזור בן שבע שנים.
* * * חוטים דקיקים מתפתלים מסביב, ואיש אינו יודע מהי הסיבה והיכן התכלית. פלוטארכוס מספר על תיש אשר נולד בחצרו של פריקלס. התיש נולד עם קרן אחת במצחו. לאמפון החוזה ניבא כי בעל החצר שבה ייוולד התיש נועד לשלוט על יוון. אנאכסאגוראס הזקן פיצח את גולגולתו של התיש, ומצא כי פגיעה במבנה המוח גרמה לצמיחת הקרן הבודדה. החוזה היה למשל ולשנינה. כשפריקלס היה כעבור שנה לשליט יוון, זכה החוזה לכבוד מלכים. אחד גילה את הסיבה, והאחר את התכלית. בתקופת הסיבות אנחנו, והתכליות נדמה כי עברו מן העולם. הסיפור הזה ילך בשלו, סיבותיו ותכליותיו שזורות זו בזו.
שלמה רוחה מרחפת על כתפי ועיניה חודרות עמוק עמוק. היא עושה בתוכי אהבה. איני מבין כיצד. היא יצור של רוח ואור ואני בשר ודם. ...שופר של זהב ייתָקע ביום הדין אל בין שפתותיי, ועלי יהיה לנשוף. אלפי אנשים ייסָפּוּ באותו יום ואני אמחה בלשוני את טעם המתכת... אולי בגלל זה מוכנה רוחה להישאר לידי. אין זה פשוט לבנות שופר מזהב. בשבת בלילה הציבו המורמונים על גג כנסייתם כרוז מוזהב עם שופר. כשלוחיות הזהב ביוטה יתחילו לזהור יחליפו את הפסל באנשים. יש רשימה מתארכת של מתנדבים לצפירות הישועה. אני זוכר שבאטלנטיס הם ניסו דבר דומה. על חוד המגדל המשולש עמד אדם וסימן בצפירתו את עליית המים. האדמה שקעה ועמה העיר ואהוביו. בתו הקטנה והוא היו האחרונים למות שם על ראש המגדל. הם לא השתמשו אז בשופר, אלא במחשבות וכפתורים של כוח. כשצפירתו האחרונה נמוגה היה כבר האי מתחת למים, ולא ניכר כי שקעו שם יחד עמם עץ החיים וארבעת המלאכים ששמרו עליו. שלמה הוא בנם מאותם הזמנים, אך הזיכרונות נלקחים ממנו בכל תקופה מחדש. רוחה אהובתי נולדה על הכוכב הזה. מתנות ילדותה היו זר של אורות וחן שמופיע רק פעם באלף שנה. אביה ואמה, אשר זיהו את הסימנים, סגרו ברוך על הבוהק עד שתגדל ותדע לשמרו בעצמה. עכשיו היא נוגעת בתוכי, שמחה שאני מספר עליה. כתשורה לה אספר שפרח אדום שנתנה לי ידידה לפני שנים פרח במלוא תפארתו ארבעה חודשים עד שגיליתי את רוחה ישנה בתוכו. שתיתי אז לגימה מהמים שבאגרטל מנסה לברר את חידת חייו הארוכים של הפרח. לשוני נגעה בפני הנוזל, נשימתי נעצרה, פני בערו ונשמתי חבקה עולמות... הנחתי בזהירות את האגרטל, והצמדתי אצבע לשפתיים סגורות אשר ביקשו להיפתח בצווחה גדולה. כך הכרתי את רוחה. עכשיו בוקר ואני מתכנן את היום. יש רוח עם רמז של אש בתוכה. ילדיי יבואו עוד מעט ועלי ללמדם חכמה נושנה. מחשבה על מזבח-העולָה בבית המקדש עולה במוחי ואני שוקל אם אוכל לשלבה בשיעור ההיסטוריה. כל שבוע הוחלפה אבן אחת מאבני המזבח עד שבתום השנה לא נותר בו חותם לתקופה שקדמה. בדומה להתחלפות התאים שבגוף, אני חושב, אלא ששם המחזור בן שבע שנים.