פרק יא'
הסוס השחור מרים את רגלו, מכינה לרקיעה. ציפורים אדומות מרחפות על פני רקיע תכול. מפגש אחרון מתקרב. יהויכין פונה, ונכנס למדבר. מן הראוי שהעימות ייערך במקום שבו נפרדה דרכו מדרך אדוניה. נתיבו מוביל להר הגבוה, ושם יערוך את חילו ויחכה.
* * * ברכי רועדות. "לא ייתכן," אני אומר לעצמי, "הרי אני איש אחראי, מורה ומחנך. נכון שרוחה סיפרה לי את מה שקרה, אך לא ברור לי כלל מה עלי לעשות. גם הכוהן הגדול לא אמר לי דבר, רק להתייצב מול יהויכין, ואז כבר נראה. ראובן," אני פונה לאחיו של אבי, "עלי להזהירך, משענת קנה קצוץ אנוכי, מוץ נידף. אנוס על נפשי ברגע שייראה לעיני דבר מה מפחיד." "תפסיק," אומרת רוחה אשר נמצאת בצדי. "חייבים להגיע דווקא במכונית?" החיפושית הישנה שלי עוברת את מחסום הכניסה בגבול. בדרכון אני מצולם עם שפם שגולח כבר מזמן. השוטר מביט בי ובתמונה פעמים מספר, "מטרת הביקור?" הוא שואל. "התרשמות," אני עונה, "בעצם, ביקור בבית הורי." "אה, מעניין," נעורות פניו של השוטר המשועמם, "אדוני ממצרים." "הורי..." אני שוקל, "הורי נולדו בארצך. אני נולדתי בדרך." רוחה דוחקת בי, "מספיק עם השטויות, צריך להמשיך." "יום נאה לך." אני נפרד מהשוטר, והוא מרים את ידו בתנועת הצדעה. נבלת גמל שרועה לא רחוק מהכביש. שתי ציפורים עומדות על הגווייה ומנקרות. אחת מהן מתרוממת באוויר, נושאת עמה שובל ארוך של מעיים קרועים. האדמה רועדת. אבנים מדרדרות מהגבעות הסמוכות לכביש. "אל תחשוש," אומרת לי רוחה, "המשך לנסוע. עלינו להגיע אל תחתית ההר, שם ייערך המפגש." ראובן מתבונן במכשירים. העימות יוכל להתחיל רק לאחר שהקרן תנוע. הוא שולח משוש, מנסה לגעת בגבריאל. זה דומם, מרוכז כל כולו בניתוק הכבלים. החיפושית מתקרבת לעיגול של סלעים. "היכנס לתוכו," מדריכה אותי רוחה, ואני מכוון ומחנה את האוטו במרכז. "צא החוצה, הבט מסביב." אני רואה את בני עמה נאספים מסביבנו. "לא נוכל להתערב," אומרת לי רוחה, "רק נתבונן ונצפה." גבריאל ניתק את כבליו. מחשבתו נשלחת אל ראובן, וזה מבין לראשונה את שעומד אחיו לעשות. צער עולם ומכאוב קורעים את לבו. זעקתו נשמעת בכל העולם, וחוזי הנבואות על הארץ מביטים זה בזה בחרדה. גבריאל טס עתה אל כוכב גורלו, כשתיעלם רוחו בתוכו תישמע אנחת פרידתו כתרועה השנייה על פני העולם. ציפייה. החול הצהוב משתרע הרחק מאחורי. אני ניצב אל מול ההר הגבוה. רוחה נפרדה והלכה. "הדברים בידך," אמרה, "נתראה בוודאי אחרי שתסיים את מעשיך." בעיניים כלות אני מביט בשובל אורה הנעלם, ויודע כי הצטרפה לבני עמה. הייתי רוצה להכירם יותר, מי ייתן ויהיה הדבר אפשרי. שריקת רוח נשמעת, וברק מכה מאי שם. "שמי אדוניה," אני אומר לעצמי, "אדוניה... שלמה... אדוניה..." חושַי מתחילים להתערבל. האור נצמד לקולות מסביבי, עולה ויורד כמגיב בצפירות. קליפות ומַעטים נושרים מעלי כנחש המשיל עור אחר עור. עיני חודרות אל מקומות חבויים, נשמתו של ההר מתגלית ואני עומד אחוז פליאה למול הנחשף לפני. כוחות האדמה עולים ומטפסים אל תוכי, הרוח זורמת בגופי מטהרת נתיבים חסומים... אם ארים ידי ייכנסו בי כוחות השמים, ברק יבהיק ואהפוך לצינור המוליך. הגלגל סבב והושלם, קם בי הדבר שנועדתי להיות, היכל ומקדש, בן אנוש המאפשר מרצונו זרימה טהורה. יהויכין מגיע... החול מתחתיו מהדהד כשהוא מופיע בעיקול ההר ומתקרב בצעדים מדודים. אינני רואה כיצד אכניעו, יְכולתי אין בה אלא כדי קליטה וספיגה. יהויכין מלא על גדותיו, חזהו קורן סכנה. ידיו נעות בתנועות שאינני מבין, מבקשות לבטל כוחותיי. ברצונו לשרוף חלקים מגופי, להפכני עיוור ככל האדם. לבושו כאחד המלכים הקדומים. אריג בד לבן עוטף את מותניו, על אמותיו חבקי זהב ולצווארו שרשרת שעליה תלויה אבן שחורה. השמים מתקדרים מעלינו. אני סופג אל תוכי את הריחות והצבעים מסביב, הכל חודר, מתערבל ויוצא מטוהר. קרן אור יוצאת מהאבן השחורה ונשלחת לעברי. אם יגבר כוח הקרן יישרף מוחך, עולה בי מחשבה. מוחי מתפרץ בעוצמה, ומחסום הגנה יורד ונחתם. הקרן מחליקה וחוזרת לאחור. יהויכין נרתע, פניו מתעוותות. "עצור," אני אומר לו, "אחיך אני, מה תבקש?" יהויכין מביט בי. עיניו פועמות מגודש הדם. אני רואה את הסיבה לכך, גבישי הכוכב פועלים ישירות על דמו, חוסמים את השפעתו של זרע גבריאל. חייו מלאים בכוחם הפורץ, וגופו נענה לקצב המאכל מסביב. מגע הקרן מתחזק אך מחליק ונהדף ממצחי. יהויכין מתבונן בי. אש לוהבת בעיניו, אלפי שנות הכנה למפגש נצברו בגופו ודבר לא יעצרהו. צלם המשולש על חזהו מתחיל לפעום בחזקה, בקע נפער באדמה בסמוך לרגליו ואני מביט בשבר הנע במהירות לעברי. אני רוקע ברגלי. האדמה נרעדת והבקע עוצר ונסתם. אור עולה מעיניו, גובר והופך מסנוור. כאב בגופי, אני מוטח לאחור, נחבט בקפל קרקע. לאיטי אני מתרומם ומשיב את כוחותיי, "חדל," אני צועק, "מלאכה משותפת לנו, אם תנצח יחרב הכוכב." אין טעם. ראשו של יהויכין פונה לעברי כנחש המכיש. איני מבחין כל רתיעה בעיניו, עננה אפלה עולה ממנו ועטה לעברי. ידיו נעות וצללים שחורים נאספים סביב גופי, חוסמים את האור. יודע יהויכין את יסוד כוחותיי ומבקש לעצור את שפעת הצבעים המקיפה אותי. האפלה סוגרת עלי, "ראובן..." אני זועק בייאוש, "ראובן." דממה. חלש ועיוור אני ניצב, כבול בחשכה. שאגת ניצחון נשמעת, ופני יהויכין מבליחים לנגדי. "נלקח כוחך," שורק קולו, עיניו בוהקות, "אניח לקרן לחלוף על פני הכוכב. לשליטיו נהיה, אך אני והעומדים בצדי." רגלי כושלות, ואני צונח על ברכי, חש בכאב עלבונה של האם הכחולה על בניה המבקשים לעקור את לבה ולהותירה עזובה. כאבה הולך וגובר, וגופי מטלטל ברעד האדמה המתחזק והולך. "מה הדבר?" שואל יהויכין מופתע וזועם. "זעקת אמך," אני אומר לו, "לא תזכה בניצחונך." קול האדמה מהדהד. אני מושיט ידי לגעת בקרקע, עטרה שזורת אבני חן עולה בהן. בתנועה חדה אני משליכה לעבר קולו של יהויכין ובאפלה היורדת עלי אני שומע את זעקתו. זמן חולף. קרעים מתחילים להיווצר בחשכה מסביבי, ועד מהרה חודר האור ומציף את חושי. אני שואף מלוא ראותי, סופג את המראות והצבעים מסביב. כוחי שב. בצד גופו השוכב של יהויכין מוטלת העטרה, ירוקה וחומה בצבעי הכוכב, וקרניה משתלחים בו ונוטלים את כוחותיו. יהויכין מביט בי. דורות כה רבים ביקש להשמידני ועתה הושבו כוחותיו לאחור. אני רואה את המתרחש בקרבו אך אין בלבי עליו מאומה. רצונו להמשיך ולחיות בסערה התמידית. לעולם לא יסכים לאיזון. "מה ייעשה בו?" אני שואל את אמי הכחולה. בעווית של יאוש אחרון שולח בי יהויכין מטען של ריסוק ומכאוב. אני קולטו לתוכי ומשחררו במתינות. כוחו הסופג מסוגל להכיל סערות עצומות. גופו מתרוקן וכתפיו נשמטות. אנשיו שהופיעו מביטים בו ובי. "מדוע אתה?" פונה אלי לפתע יהויכין, "מדוע אתה? הן כוחך כוח ריק, אינך רואה למרחק ואינך מבקש לחולל מעשים." איני עונה. חיי הם כלי החובק זרעים שנוצרו ומטפחם לגדילה. כל כולה מלאכה של סבלנות וציפייה. כיצד אסביר זאת ליהויכין שדמו הסוער מובילו לשנות ולחדש כל העת. אני ואנשי נקלוט את כוחה של הקרן ואחר-כך ישוחרר להסתובב חופשי בעולם. ממילא יחייבהו כוחו המצומצם להסתפק בכיבושים צנועים מאלו שהורגל בהם. האם הכחולה דוממת, שמחה יש בה, אך גם לא מעט חשש מידיעת הגלגל הסובב. "הקרן תגיע בקרוב," אומר ראובן, קולו עצוב ומיוגע, "אחי הטמין את גופו בכוכב שנולד. עת יתחיל המחזור החדש יחזה עולמך בזריחת כוכבו." "ואתה השומר, האם תוסיף להגיע?" אני שואל. "מלאכתי תמה," הוא משיב, "חייכם בידיכם. ילדי אתם וילדי גבריאל, ואהבתנו טמונה עמוק בלבכם." שבעת מלאכיו ניצבים לצדו כשהוא פונה ועוזב. קול תרועה אחרון נשמע, ורוחה פורשת כנפיה, ממריאה ונישאת באוויר. אני מחייך אליה באהבה אין קץ כשהיא קושרת חוט סביב מותני, ונושא פני אל השמש לספוג את חומה.
הסוס השחור מרים את רגלו, מכינה לרקיעה. ציפורים אדומות מרחפות על פני רקיע תכול. מפגש אחרון מתקרב. יהויכין פונה, ונכנס למדבר. מן הראוי שהעימות ייערך במקום שבו נפרדה דרכו מדרך אדוניה. נתיבו מוביל להר הגבוה, ושם יערוך את חילו ויחכה.
* * * ברכי רועדות. "לא ייתכן," אני אומר לעצמי, "הרי אני איש אחראי, מורה ומחנך. נכון שרוחה סיפרה לי את מה שקרה, אך לא ברור לי כלל מה עלי לעשות. גם הכוהן הגדול לא אמר לי דבר, רק להתייצב מול יהויכין, ואז כבר נראה. ראובן," אני פונה לאחיו של אבי, "עלי להזהירך, משענת קנה קצוץ אנוכי, מוץ נידף. אנוס על נפשי ברגע שייראה לעיני דבר מה מפחיד." "תפסיק," אומרת רוחה אשר נמצאת בצדי. "חייבים להגיע דווקא במכונית?" החיפושית הישנה שלי עוברת את מחסום הכניסה בגבול. בדרכון אני מצולם עם שפם שגולח כבר מזמן. השוטר מביט בי ובתמונה פעמים מספר, "מטרת הביקור?" הוא שואל. "התרשמות," אני עונה, "בעצם, ביקור בבית הורי." "אה, מעניין," נעורות פניו של השוטר המשועמם, "אדוני ממצרים." "הורי..." אני שוקל, "הורי נולדו בארצך. אני נולדתי בדרך." רוחה דוחקת בי, "מספיק עם השטויות, צריך להמשיך." "יום נאה לך." אני נפרד מהשוטר, והוא מרים את ידו בתנועת הצדעה. נבלת גמל שרועה לא רחוק מהכביש. שתי ציפורים עומדות על הגווייה ומנקרות. אחת מהן מתרוממת באוויר, נושאת עמה שובל ארוך של מעיים קרועים. האדמה רועדת. אבנים מדרדרות מהגבעות הסמוכות לכביש. "אל תחשוש," אומרת לי רוחה, "המשך לנסוע. עלינו להגיע אל תחתית ההר, שם ייערך המפגש." ראובן מתבונן במכשירים. העימות יוכל להתחיל רק לאחר שהקרן תנוע. הוא שולח משוש, מנסה לגעת בגבריאל. זה דומם, מרוכז כל כולו בניתוק הכבלים. החיפושית מתקרבת לעיגול של סלעים. "היכנס לתוכו," מדריכה אותי רוחה, ואני מכוון ומחנה את האוטו במרכז. "צא החוצה, הבט מסביב." אני רואה את בני עמה נאספים מסביבנו. "לא נוכל להתערב," אומרת לי רוחה, "רק נתבונן ונצפה." גבריאל ניתק את כבליו. מחשבתו נשלחת אל ראובן, וזה מבין לראשונה את שעומד אחיו לעשות. צער עולם ומכאוב קורעים את לבו. זעקתו נשמעת בכל העולם, וחוזי הנבואות על הארץ מביטים זה בזה בחרדה. גבריאל טס עתה אל כוכב גורלו, כשתיעלם רוחו בתוכו תישמע אנחת פרידתו כתרועה השנייה על פני העולם. ציפייה. החול הצהוב משתרע הרחק מאחורי. אני ניצב אל מול ההר הגבוה. רוחה נפרדה והלכה. "הדברים בידך," אמרה, "נתראה בוודאי אחרי שתסיים את מעשיך." בעיניים כלות אני מביט בשובל אורה הנעלם, ויודע כי הצטרפה לבני עמה. הייתי רוצה להכירם יותר, מי ייתן ויהיה הדבר אפשרי. שריקת רוח נשמעת, וברק מכה מאי שם. "שמי אדוניה," אני אומר לעצמי, "אדוניה... שלמה... אדוניה..." חושַי מתחילים להתערבל. האור נצמד לקולות מסביבי, עולה ויורד כמגיב בצפירות. קליפות ומַעטים נושרים מעלי כנחש המשיל עור אחר עור. עיני חודרות אל מקומות חבויים, נשמתו של ההר מתגלית ואני עומד אחוז פליאה למול הנחשף לפני. כוחות האדמה עולים ומטפסים אל תוכי, הרוח זורמת בגופי מטהרת נתיבים חסומים... אם ארים ידי ייכנסו בי כוחות השמים, ברק יבהיק ואהפוך לצינור המוליך. הגלגל סבב והושלם, קם בי הדבר שנועדתי להיות, היכל ומקדש, בן אנוש המאפשר מרצונו זרימה טהורה. יהויכין מגיע... החול מתחתיו מהדהד כשהוא מופיע בעיקול ההר ומתקרב בצעדים מדודים. אינני רואה כיצד אכניעו, יְכולתי אין בה אלא כדי קליטה וספיגה. יהויכין מלא על גדותיו, חזהו קורן סכנה. ידיו נעות בתנועות שאינני מבין, מבקשות לבטל כוחותיי. ברצונו לשרוף חלקים מגופי, להפכני עיוור ככל האדם. לבושו כאחד המלכים הקדומים. אריג בד לבן עוטף את מותניו, על אמותיו חבקי זהב ולצווארו שרשרת שעליה תלויה אבן שחורה. השמים מתקדרים מעלינו. אני סופג אל תוכי את הריחות והצבעים מסביב, הכל חודר, מתערבל ויוצא מטוהר. קרן אור יוצאת מהאבן השחורה ונשלחת לעברי. אם יגבר כוח הקרן יישרף מוחך, עולה בי מחשבה. מוחי מתפרץ בעוצמה, ומחסום הגנה יורד ונחתם. הקרן מחליקה וחוזרת לאחור. יהויכין נרתע, פניו מתעוותות. "עצור," אני אומר לו, "אחיך אני, מה תבקש?" יהויכין מביט בי. עיניו פועמות מגודש הדם. אני רואה את הסיבה לכך, גבישי הכוכב פועלים ישירות על דמו, חוסמים את השפעתו של זרע גבריאל. חייו מלאים בכוחם הפורץ, וגופו נענה לקצב המאכל מסביב. מגע הקרן מתחזק אך מחליק ונהדף ממצחי. יהויכין מתבונן בי. אש לוהבת בעיניו, אלפי שנות הכנה למפגש נצברו בגופו ודבר לא יעצרהו. צלם המשולש על חזהו מתחיל לפעום בחזקה, בקע נפער באדמה בסמוך לרגליו ואני מביט בשבר הנע במהירות לעברי. אני רוקע ברגלי. האדמה נרעדת והבקע עוצר ונסתם. אור עולה מעיניו, גובר והופך מסנוור. כאב בגופי, אני מוטח לאחור, נחבט בקפל קרקע. לאיטי אני מתרומם ומשיב את כוחותיי, "חדל," אני צועק, "מלאכה משותפת לנו, אם תנצח יחרב הכוכב." אין טעם. ראשו של יהויכין פונה לעברי כנחש המכיש. איני מבחין כל רתיעה בעיניו, עננה אפלה עולה ממנו ועטה לעברי. ידיו נעות וצללים שחורים נאספים סביב גופי, חוסמים את האור. יודע יהויכין את יסוד כוחותיי ומבקש לעצור את שפעת הצבעים המקיפה אותי. האפלה סוגרת עלי, "ראובן..." אני זועק בייאוש, "ראובן." דממה. חלש ועיוור אני ניצב, כבול בחשכה. שאגת ניצחון נשמעת, ופני יהויכין מבליחים לנגדי. "נלקח כוחך," שורק קולו, עיניו בוהקות, "אניח לקרן לחלוף על פני הכוכב. לשליטיו נהיה, אך אני והעומדים בצדי." רגלי כושלות, ואני צונח על ברכי, חש בכאב עלבונה של האם הכחולה על בניה המבקשים לעקור את לבה ולהותירה עזובה. כאבה הולך וגובר, וגופי מטלטל ברעד האדמה המתחזק והולך. "מה הדבר?" שואל יהויכין מופתע וזועם. "זעקת אמך," אני אומר לו, "לא תזכה בניצחונך." קול האדמה מהדהד. אני מושיט ידי לגעת בקרקע, עטרה שזורת אבני חן עולה בהן. בתנועה חדה אני משליכה לעבר קולו של יהויכין ובאפלה היורדת עלי אני שומע את זעקתו. זמן חולף. קרעים מתחילים להיווצר בחשכה מסביבי, ועד מהרה חודר האור ומציף את חושי. אני שואף מלוא ראותי, סופג את המראות והצבעים מסביב. כוחי שב. בצד גופו השוכב של יהויכין מוטלת העטרה, ירוקה וחומה בצבעי הכוכב, וקרניה משתלחים בו ונוטלים את כוחותיו. יהויכין מביט בי. דורות כה רבים ביקש להשמידני ועתה הושבו כוחותיו לאחור. אני רואה את המתרחש בקרבו אך אין בלבי עליו מאומה. רצונו להמשיך ולחיות בסערה התמידית. לעולם לא יסכים לאיזון. "מה ייעשה בו?" אני שואל את אמי הכחולה. בעווית של יאוש אחרון שולח בי יהויכין מטען של ריסוק ומכאוב. אני קולטו לתוכי ומשחררו במתינות. כוחו הסופג מסוגל להכיל סערות עצומות. גופו מתרוקן וכתפיו נשמטות. אנשיו שהופיעו מביטים בו ובי. "מדוע אתה?" פונה אלי לפתע יהויכין, "מדוע אתה? הן כוחך כוח ריק, אינך רואה למרחק ואינך מבקש לחולל מעשים." איני עונה. חיי הם כלי החובק זרעים שנוצרו ומטפחם לגדילה. כל כולה מלאכה של סבלנות וציפייה. כיצד אסביר זאת ליהויכין שדמו הסוער מובילו לשנות ולחדש כל העת. אני ואנשי נקלוט את כוחה של הקרן ואחר-כך ישוחרר להסתובב חופשי בעולם. ממילא יחייבהו כוחו המצומצם להסתפק בכיבושים צנועים מאלו שהורגל בהם. האם הכחולה דוממת, שמחה יש בה, אך גם לא מעט חשש מידיעת הגלגל הסובב. "הקרן תגיע בקרוב," אומר ראובן, קולו עצוב ומיוגע, "אחי הטמין את גופו בכוכב שנולד. עת יתחיל המחזור החדש יחזה עולמך בזריחת כוכבו." "ואתה השומר, האם תוסיף להגיע?" אני שואל. "מלאכתי תמה," הוא משיב, "חייכם בידיכם. ילדי אתם וילדי גבריאל, ואהבתנו טמונה עמוק בלבכם." שבעת מלאכיו ניצבים לצדו כשהוא פונה ועוזב. קול תרועה אחרון נשמע, ורוחה פורשת כנפיה, ממריאה ונישאת באוויר. אני מחייך אליה באהבה אין קץ כשהיא קושרת חוט סביב מותני, ונושא פני אל השמש לספוג את חומה.