פרק ט'
שלמה בביתו. נשאר לו עדיין מסע אחרון. עתה הוא משקיע עצמו בעבודת הכריכות. שאול קיבל את שובם של הוריו בצווחות של שמחה, ירושלים חייך ועיניו העמיקו בברכה. הבית הוזנח מעט בהיעדרם ושלומית החלה נותנת מיד הוראות. מורין נשלחה להביא מטליות, ושלומית והיא עמדו לסדר מחדש את המטבח ולנקות את חדרו של שאול. את חדרו של ירושלים איש אינו מנקה. בחדר גדול הוא שוכן, ובו אינספור ספרים ותנ"ך בשש לשונות. החל לאחרונה ללמוד יוונית ועברית, מבקש להשוות נוסחים ואולי לתקן. השפה היוונית נשגבת בעיניו, והוא נוהג לדמיין את עצמו מהלך בין חכמי יוון וחוקרם בשאלותיו. אלוהים, החליט ירושלים לפני זמן רב, התפצל כנראה בתחילת הימים כדי לפתור בעיות של מקום ושל זמן. המשפחה אשר הושיב באולימפוס שירתה את מטרתו עד שהגיעה זמנה לעבור. אז חזר האל לתקופה קצרה להתאחד לאחד, ואחר התפצל לשלושה. מעניין לאן כל זאת מוביל, חושב ירושלים לעצמו. שלמה חושב על נכסים וממון. ברצונו להגדיל ולבסס את עסקיו. אין הוא יודע מתי ייקָרא למסע נוסף, וברצונו להשאיר די והותר בידי שלומית אם יקרהו אסון בדרכו ולא ישוב. הוא וירושלים יושבים לתכנן את הרחבת עסקיהם. הם פורשים על שולחן העבודה את מפת האזור ומסמנים כפרים וערים. שלמה ישכור שלושה עוזרים צעירים ויכשירם לבדיקת כריכות ישנות. יסובבו אלה בדרכים, וישובו ובידיהם הכריכות וההזמנות שקיבלו. במשך חודשים מספר יעקבו ירושלים ושלמה אחר עבודתם, ואם יצליחו יישָלחו למחוז הסמוך ובהמשך אף לפרוסיה כולה. עיניהם בורקות, וידיהם משרטטות מעגלים רחבים על המפה הפרושה. שלומית מביטה בשניים בשמץ גיחוך. ירושלים אשר שמן מאוד מאז הגיע לביתם, רוכן בכבדות על המפה ובטנו מתחככת בשפת השולחן. לשונו של שלמה מגיחה מפיו במאמץ להתרכז ולחשב את הכל. "הניחו לי לראות." אומרת שלומית, והשניים מציגים לפניה חישובים ומתווי תוכניות. עיניה בוחנות במעשיות מפוקחת, "אין זה מופרך," היא אומרת מופתעת, "ייתכן שנרוויח יותר. אם כי," היא מוסיפה, "מוטב שאדאג אנוכי לבחירת העוזרים." שלמה מבקש לומר דבר מה, אך ירושלים מסכים בחפזה. בערב במיטתם שוכב שלמה על גבו, מחשבותיו מואצות לפני השינה. שלומית נשענת בגבה על קיר המיטה, מסיימת תפירה של גרב קרועה. "מה יקרה בהמשך?" היא פולטת לפתע, "עוררנו סכנה, מה נעשה אם תגיע לכאן?" שלמה שותק. נסמך על ידיו הוא מתרומם ומביט בה. שלומית יפה עד מאוד בכותונת הלילה, שערה הפזור מלטף את פניה. פניו של שלמה השתנו עד מאוד מאז שובו. חדות עלתה בהם, ושלומית מזהה בהן מבנים חבויים של כוח ואש. "אחי לא יבוא אל ביתנו." משיב שלמה, "בבוא העת תישלח הקריאה, ויהיה אז עלי ללכת." דמעות נקוות בזוויות עיניה של שלומית, "ומה יהיה עלינו?" שלמה פונה ואוסף אותה אל בין זרועותיו. שלומית מבכה בלבה את הפרידה העומדת לבוא. כשנשבעה אהבה לשלמה ידעה כי תפגוש בצד השמחה גם בכאב. אך עתה הגיעה עת המכאוב הגדול מכולם והיא תידרש לכוחות עליונים. "הולך אהובי." נאמרים הדברים בתוככי גופה, וכאב עמוק פולח את חזה. "תעבור עת רבה עד שאלך." אומר שלמה, מבויש מדלות הבטחתו. "נסיך חלומות היית לי." שלומית מניחה את אצבעותיה ברוך על שפתיו. "תעבור עת רבה." חוזר ואומר שלמה. ענן מכסה את פני הירח. הקרן התכולה אשר חדרה לחדרם נעלמת וחוזרת לבוראה... גופם שוקע, ויחדיו מבקשים הם למצוא בשנתם מנוחה. בבוקר רוחצת שלומית את שאול. הוא עומד בגיגית עץ במרכז חדרו. הקירות סביבם זוהרים ומרגיעים, עטורים במרקם הצורות ששבו את עיניה בבית ראובן. עוד כששהו שם החליטה שלומית כי תציירם בחדרו של שאול, ושעות ארוכות העתיקה אותם, תחילה לנייר ואחר כך לקירות החדר. שאול אוהב עד מאוד את התווים המצוירים על הקירות. הוא נוהג להוליך עליהם את אצבעו ולספר לעצמו סיפורים וחידות. "מדוע," אמר פעם, "נבראו השמים והים בצבע כחול בעוד השמש עצרה את עצמה בצהוב?" ופעם אחרת שאל את שלומית, "מדוע אבא לעתים שקוף ואת לעולם מוצקה?" לבה פחד ורחב, "מהיכן עלו השאלות?" שאלה. שאול הצביע על קו דק בתוך הציור. לקח את ידה והוליך אצבעה לאורכו. "כשאתה מניח אצבע על הקו עולות שאלות?" "לפעמים." ענה. הניעה אצבעה לאורך הקו וניסתה להרגיש דבר מה. מאומה. עתה היא רוחצת את ישבנו והוא צוהל בקול, מתקפל לפנים ומבקש לחמוק. שלומית אוחזת בו בחוזקה, מניחה למים לשטוף ולהחליק על גופו. תוכניותיו של שלמה החלו מניבות פרי. שלושת העוזרים נשלחו אל הכפרים הרחוקים, ושבו עמוסים בספרים ישנים הזמנות רבות לעבודה. יומיים תמימים עמלו לפרק את הספרים שהביאו, עד שניצבה על רצפת המרתף ערימה עצומה של כריכות ישנות ובלויות, אשר על שלמה וירושלים להחליט מה השימוש שייעשה בהן.
ראובן ראובן מכנס מלאכיו. מהקבוצה אשר ארגן בתחילה נותרו אך שבעה. מקצתם פנו למשימות חדשות, והיתר עייפו מלחכות. מלבד עשרים ושישה בני-האדם שהוכשרו בזמנו, יעמדו לרשותו עשרה בני אנוש נוספים, מלאכים אשר ירדו ושקעו אל בין בני-האדם. כשיגיע המועד יעוררם ויגייסם לעזרה. על השבעה אשר עמו לבדוק את המתרחש כאן למעלה ולפקח. הקרן אשר הוסטה החלה לנוע חזרה, ותוך תקופה לא ארוכה תגיע למקום הכוכב הכחול. אך תחילה על שלמה להתייצב אל מול יהויכין ולנצחו. אז יאוחדו אנשיו ואנשי יהויכין ברשת קליטה משותפת, ויפזרו על פני הכוכב את הכוחות אשר יגיעו על גב הקרן. מחזור חדש של בני-האדם יוכל להתחיל, והפעם עם תקווה להצליח. אם ינצח יהויכין, ידרוש כי אנשיו ישלטו בכוכב. אחרת יימנעו מקליטה והקרן תמשיך במהלכה ותחלוף על פני הכוכב בלא לעצור. מחזור האדם יימשך כסומא בנתיבו, עד שידולדל הכוכב בגדילה הפרועה. ראובן קובע משימות. מועד הגעת הקרן חשוב לאין שיעור ומלאכים נשלחים לאתר במדויק את מסלולה. המפגש בין שלמה ויהויכין קרב והולך. על הארץ מועברת הודעה לשליחי ראובן להכין את שלמה לקראת העימות. רוחו של ראובן שלווה, אך הוא שולח משוש לתמיכה, מבקש את אחיו גבריאל.
חגית היפה חגית נשארה כוהנת בקודש. יופיה התעדן וזוכך עד מאוד. יכין ובועז ברכוה על הילוד שברחמה, ובבוא העת תלד בשמחה. יהויכין לא זכר תחילה את שאירע. גופו שנולד מחדש בארץ מואב נאבק להשיב את זכרונו, ולאחר שהצליח בכך היה למלך עוד בטרם מלאו לו עשרים. בחכמה שהביא עמו השכיל להתגייס לצבאו של המלך, ובשורת צעדים, שתחילתם באמון וסופם בבגידה, עלה והגיע עד כס המלכות. כל אותה עת חיזק ופיתח את זכרונו, הופכו באלות ושבועות לגביש אשר יפעם עת ייוולד שוב ושוב מחדש ויזכירו את כל אשר היה. אלוהים, הוא משוכנע, יהיה חייב לבסוף לקבל את רצונו ובבוא היום ישלוט בכוכב. איש חזק, יהויכין מלך מואב, עיניו כהות וחודרות, ונשותיו מצפות בחיל ורעדה לליל המשכב. עת יחדור אליהן תישָמע זעקתן בכל הארמון ולעולם לא ישכחו את האש השחורה שבעיניו. אונו עצום ורב, וכבר עתה סובבים בארמון עשרים ושלושה ילדיו. עדיין שׂוּמה עליו לחפש אחר דרכים לגילוי מקומם של שנים-עשר בני קבוצתו. הכוהן הגדול אמר כי החבורה תפוזר ברחבי הכוכב וזיכרונם וגופם יעוצבו מחדש. יהיה עליו לצאת למסע ארוך. הזמן יחלוף וגופו ישתנה, אולם זכרונו יצמח ויעלה בכל גוף מחדש, ולבסוף ימצא את חבריו ויאספם סביבו... אף את אדוניה יחפש וימצא, וידאג כי לפני שיהרגוֹ יימחק זכרונו לעולם.
שלמה בביתו. נשאר לו עדיין מסע אחרון. עתה הוא משקיע עצמו בעבודת הכריכות. שאול קיבל את שובם של הוריו בצווחות של שמחה, ירושלים חייך ועיניו העמיקו בברכה. הבית הוזנח מעט בהיעדרם ושלומית החלה נותנת מיד הוראות. מורין נשלחה להביא מטליות, ושלומית והיא עמדו לסדר מחדש את המטבח ולנקות את חדרו של שאול. את חדרו של ירושלים איש אינו מנקה. בחדר גדול הוא שוכן, ובו אינספור ספרים ותנ"ך בשש לשונות. החל לאחרונה ללמוד יוונית ועברית, מבקש להשוות נוסחים ואולי לתקן. השפה היוונית נשגבת בעיניו, והוא נוהג לדמיין את עצמו מהלך בין חכמי יוון וחוקרם בשאלותיו. אלוהים, החליט ירושלים לפני זמן רב, התפצל כנראה בתחילת הימים כדי לפתור בעיות של מקום ושל זמן. המשפחה אשר הושיב באולימפוס שירתה את מטרתו עד שהגיעה זמנה לעבור. אז חזר האל לתקופה קצרה להתאחד לאחד, ואחר התפצל לשלושה. מעניין לאן כל זאת מוביל, חושב ירושלים לעצמו. שלמה חושב על נכסים וממון. ברצונו להגדיל ולבסס את עסקיו. אין הוא יודע מתי ייקָרא למסע נוסף, וברצונו להשאיר די והותר בידי שלומית אם יקרהו אסון בדרכו ולא ישוב. הוא וירושלים יושבים לתכנן את הרחבת עסקיהם. הם פורשים על שולחן העבודה את מפת האזור ומסמנים כפרים וערים. שלמה ישכור שלושה עוזרים צעירים ויכשירם לבדיקת כריכות ישנות. יסובבו אלה בדרכים, וישובו ובידיהם הכריכות וההזמנות שקיבלו. במשך חודשים מספר יעקבו ירושלים ושלמה אחר עבודתם, ואם יצליחו יישָלחו למחוז הסמוך ובהמשך אף לפרוסיה כולה. עיניהם בורקות, וידיהם משרטטות מעגלים רחבים על המפה הפרושה. שלומית מביטה בשניים בשמץ גיחוך. ירושלים אשר שמן מאוד מאז הגיע לביתם, רוכן בכבדות על המפה ובטנו מתחככת בשפת השולחן. לשונו של שלמה מגיחה מפיו במאמץ להתרכז ולחשב את הכל. "הניחו לי לראות." אומרת שלומית, והשניים מציגים לפניה חישובים ומתווי תוכניות. עיניה בוחנות במעשיות מפוקחת, "אין זה מופרך," היא אומרת מופתעת, "ייתכן שנרוויח יותר. אם כי," היא מוסיפה, "מוטב שאדאג אנוכי לבחירת העוזרים." שלמה מבקש לומר דבר מה, אך ירושלים מסכים בחפזה. בערב במיטתם שוכב שלמה על גבו, מחשבותיו מואצות לפני השינה. שלומית נשענת בגבה על קיר המיטה, מסיימת תפירה של גרב קרועה. "מה יקרה בהמשך?" היא פולטת לפתע, "עוררנו סכנה, מה נעשה אם תגיע לכאן?" שלמה שותק. נסמך על ידיו הוא מתרומם ומביט בה. שלומית יפה עד מאוד בכותונת הלילה, שערה הפזור מלטף את פניה. פניו של שלמה השתנו עד מאוד מאז שובו. חדות עלתה בהם, ושלומית מזהה בהן מבנים חבויים של כוח ואש. "אחי לא יבוא אל ביתנו." משיב שלמה, "בבוא העת תישלח הקריאה, ויהיה אז עלי ללכת." דמעות נקוות בזוויות עיניה של שלומית, "ומה יהיה עלינו?" שלמה פונה ואוסף אותה אל בין זרועותיו. שלומית מבכה בלבה את הפרידה העומדת לבוא. כשנשבעה אהבה לשלמה ידעה כי תפגוש בצד השמחה גם בכאב. אך עתה הגיעה עת המכאוב הגדול מכולם והיא תידרש לכוחות עליונים. "הולך אהובי." נאמרים הדברים בתוככי גופה, וכאב עמוק פולח את חזה. "תעבור עת רבה עד שאלך." אומר שלמה, מבויש מדלות הבטחתו. "נסיך חלומות היית לי." שלומית מניחה את אצבעותיה ברוך על שפתיו. "תעבור עת רבה." חוזר ואומר שלמה. ענן מכסה את פני הירח. הקרן התכולה אשר חדרה לחדרם נעלמת וחוזרת לבוראה... גופם שוקע, ויחדיו מבקשים הם למצוא בשנתם מנוחה. בבוקר רוחצת שלומית את שאול. הוא עומד בגיגית עץ במרכז חדרו. הקירות סביבם זוהרים ומרגיעים, עטורים במרקם הצורות ששבו את עיניה בבית ראובן. עוד כששהו שם החליטה שלומית כי תציירם בחדרו של שאול, ושעות ארוכות העתיקה אותם, תחילה לנייר ואחר כך לקירות החדר. שאול אוהב עד מאוד את התווים המצוירים על הקירות. הוא נוהג להוליך עליהם את אצבעו ולספר לעצמו סיפורים וחידות. "מדוע," אמר פעם, "נבראו השמים והים בצבע כחול בעוד השמש עצרה את עצמה בצהוב?" ופעם אחרת שאל את שלומית, "מדוע אבא לעתים שקוף ואת לעולם מוצקה?" לבה פחד ורחב, "מהיכן עלו השאלות?" שאלה. שאול הצביע על קו דק בתוך הציור. לקח את ידה והוליך אצבעה לאורכו. "כשאתה מניח אצבע על הקו עולות שאלות?" "לפעמים." ענה. הניעה אצבעה לאורך הקו וניסתה להרגיש דבר מה. מאומה. עתה היא רוחצת את ישבנו והוא צוהל בקול, מתקפל לפנים ומבקש לחמוק. שלומית אוחזת בו בחוזקה, מניחה למים לשטוף ולהחליק על גופו. תוכניותיו של שלמה החלו מניבות פרי. שלושת העוזרים נשלחו אל הכפרים הרחוקים, ושבו עמוסים בספרים ישנים הזמנות רבות לעבודה. יומיים תמימים עמלו לפרק את הספרים שהביאו, עד שניצבה על רצפת המרתף ערימה עצומה של כריכות ישנות ובלויות, אשר על שלמה וירושלים להחליט מה השימוש שייעשה בהן.
ראובן ראובן מכנס מלאכיו. מהקבוצה אשר ארגן בתחילה נותרו אך שבעה. מקצתם פנו למשימות חדשות, והיתר עייפו מלחכות. מלבד עשרים ושישה בני-האדם שהוכשרו בזמנו, יעמדו לרשותו עשרה בני אנוש נוספים, מלאכים אשר ירדו ושקעו אל בין בני-האדם. כשיגיע המועד יעוררם ויגייסם לעזרה. על השבעה אשר עמו לבדוק את המתרחש כאן למעלה ולפקח. הקרן אשר הוסטה החלה לנוע חזרה, ותוך תקופה לא ארוכה תגיע למקום הכוכב הכחול. אך תחילה על שלמה להתייצב אל מול יהויכין ולנצחו. אז יאוחדו אנשיו ואנשי יהויכין ברשת קליטה משותפת, ויפזרו על פני הכוכב את הכוחות אשר יגיעו על גב הקרן. מחזור חדש של בני-האדם יוכל להתחיל, והפעם עם תקווה להצליח. אם ינצח יהויכין, ידרוש כי אנשיו ישלטו בכוכב. אחרת יימנעו מקליטה והקרן תמשיך במהלכה ותחלוף על פני הכוכב בלא לעצור. מחזור האדם יימשך כסומא בנתיבו, עד שידולדל הכוכב בגדילה הפרועה. ראובן קובע משימות. מועד הגעת הקרן חשוב לאין שיעור ומלאכים נשלחים לאתר במדויק את מסלולה. המפגש בין שלמה ויהויכין קרב והולך. על הארץ מועברת הודעה לשליחי ראובן להכין את שלמה לקראת העימות. רוחו של ראובן שלווה, אך הוא שולח משוש לתמיכה, מבקש את אחיו גבריאל.
חגית היפה חגית נשארה כוהנת בקודש. יופיה התעדן וזוכך עד מאוד. יכין ובועז ברכוה על הילוד שברחמה, ובבוא העת תלד בשמחה. יהויכין לא זכר תחילה את שאירע. גופו שנולד מחדש בארץ מואב נאבק להשיב את זכרונו, ולאחר שהצליח בכך היה למלך עוד בטרם מלאו לו עשרים. בחכמה שהביא עמו השכיל להתגייס לצבאו של המלך, ובשורת צעדים, שתחילתם באמון וסופם בבגידה, עלה והגיע עד כס המלכות. כל אותה עת חיזק ופיתח את זכרונו, הופכו באלות ושבועות לגביש אשר יפעם עת ייוולד שוב ושוב מחדש ויזכירו את כל אשר היה. אלוהים, הוא משוכנע, יהיה חייב לבסוף לקבל את רצונו ובבוא היום ישלוט בכוכב. איש חזק, יהויכין מלך מואב, עיניו כהות וחודרות, ונשותיו מצפות בחיל ורעדה לליל המשכב. עת יחדור אליהן תישָמע זעקתן בכל הארמון ולעולם לא ישכחו את האש השחורה שבעיניו. אונו עצום ורב, וכבר עתה סובבים בארמון עשרים ושלושה ילדיו. עדיין שׂוּמה עליו לחפש אחר דרכים לגילוי מקומם של שנים-עשר בני קבוצתו. הכוהן הגדול אמר כי החבורה תפוזר ברחבי הכוכב וזיכרונם וגופם יעוצבו מחדש. יהיה עליו לצאת למסע ארוך. הזמן יחלוף וגופו ישתנה, אולם זכרונו יצמח ויעלה בכל גוף מחדש, ולבסוף ימצא את חבריו ויאספם סביבו... אף את אדוניה יחפש וימצא, וידאג כי לפני שיהרגוֹ יימחק זכרונו לעולם.