פרק ו'
כביש התממש והפך מוצק מתחת לרגליו של אורי. בתי מגורים התרוממו מסביב. צפירת מכונית נשמעה ואורי זינק בבעתה אל המדרכה צופה בחוסר אמון ברחוב שהתמלא בתנועת מכוניות. למולו הלכה אשה מבוגרת אוחזת ברצועה אליה קשור כלב קטן, ומהבית הסמוך יצא ילד אוחז תיק אדום שעליו כתוב 'הפועל תל אביב'.
השמש החזקה מעליו נעלמה והשמים היו כחולים ובהירים. היכן אני? הרי נפלתי אל הים... מוחו התפתל בבלבול איום.
הביט במבטים בוחנים מסביב. הרחוב והבתים נראו רגילים לחלוטין. 'עולם השוקולד' קרא על חלון החנות לידו רואה סלסילות צבעוניות מלאות בדברי מתיקה. הרים את מבטו לקרוא את שם הרחוב, 'נחלת בינימין.' השם לא אמר לו דבר.
"סליחה," פנה לאדם שחלף על המדרכה, "אולי תוכל לומר לי איפה אני?"
"רחוב נחלת בנימין." השיב האיש מבלי להשתהות.
"אני מתכוון באיזה עיר." אורי נחפז אחרי האיש.
זה נעצר, "הכל בסדר איתך ילד?"
"כמובן." קולו של אורי רעד מעט.
מהבעת פניו של האיש ניכר שלא היה בטוח בכך, אך פניו התמימות של אורי הרגיעוהו, "זה מן משחק כזה ששואלים כדי להפתיע אנשים?"
"כן." נחפז אורי להסכים, "משחק."
"אנחנו בתל אביב." האיש דיבר בקול איטי וחזק, כשהוא מעיף מבטים לצדדים כמחפש מצלמה נסתרת.
"תודה רבה." מרוב תדהמה רגליו של אורי כמעט וכשלו. תל אביב! העיר הגדולה. כיצד הגיע לכאן? הרי חשב שהוא טובע בים העצום. האם הרוח הביאה אותו? זכרונותיו החלו שבים אליו. דרך הקוסם, אמרה הרוח. ויהיה עליו לעבור מבחן! נדמה לו שהרוח אמרה שרק אם יעמוד בו יוכל למצוא את שמו ולשוב אל העולם הנסתר.
מחשבותיו החלו מתבלבלות. תרגע, פקד על עצמו, זכור את מה שלמדת וסדר אותן. דווקא לא נראה כל כך מסובך. מה שעליו לעשות הוא לחזור מהר ככל האפשר אל השדה שבו נשאר סבא ולשחרר אותו.
אחר כך ימצא את יעקב וירקה והם יעזרו לו.
התכנון הנבון הרגיע מאד את אורי. הכל ממש בסדר. נכון שנבהל בנפילה אבל עכשיו הוא בתל אביב, ולמרות שאף פעם לא היה ברחוב הזה בוודאי יוכל למצוא את הדרך לבית של סבא אם יישאר רגוע ולא מבוהל.
האיש אותו שאל עמד עדיין למולו מביט בו בציפיה. אורי חייך אליו כמתנצל והחל מתרחק ממנו במהירות. צעד כמה עשרות מטרים ואז עצר. לאן בעצם הוא הולך? בתל אביב היה פעם אחת בחייו ואין הוא מכיר בה דבר, וגם אין לו כסף. שוב עלתה בו בהלה. "די", ציווה על עצמו בכוח והופתע לגלות כי הבהלה נחלשה. התחזקתי, חשב, זו השליטה העצמית שירקה הסביר לי עליה. גם היא היתה מבחן והוא עבר אותו. רוחו התעודדה. אולי זהו מבחן ראשון. הרוח הורידה אותו בתל אביב כדי לבדוק אם יצליח להגיע לכפר של סבא בלי כסף ומבלי שהוא מכיר את העיר.
תנועת האנשים היתה דלילה ואורי נזכר שיצא למסע ביום שבת. נדמה לו שעברו ימים מאז ירד דרך הפרח לעולם הנסתר, אבל בעצם עברו רק כמה שעות וזהו עדין יום שבת. אם זה נכון יש לו בעיה גדולה. הרי אין אוטובוסים בשבת. איך יוכל לנסוע?
התחיל לצעוד מחפש מישהו לשאול איזה יום הוא. רוב החנויות שראה היו של רהיטים והוא צעד לאורכן מקווה למצוא אחת פתוחה. רעש זמזום של מכשיר חשמלי בקע לפנים והוא מיהר להתקרב.
זו היתה נגריה. הדלת היתה פתוחה. בזהירות הכניס את ראשו והביט. משור ענק ועגול הסתובב מעל לוח עץ, ואורי התבונן מרותק בענן השבבים שהקיף איש שאחז בלוח עץ גדול ודחף אותו בכוח.
הרעש פסק והענן החל שוקע. המנסר הסיר את המסכה שכיסתה על פיו ואפו, ואורי נדהם לגלות נערה צעירה. הנערה ניערה את ראשה להעיף את שבבי העץ והבחינה בפניו המופתעות של אורי. חיוך עלה על פניה, "אני יכולה לעזור לך?"
"אה..." אורי גימגם.
הנערה צחקקה ופנתה להוריד את לוח העץ מהשולחן.
"את יכולה לומר לי איך מגיעים לנתניה?" אורי מצא את קולו.
"נתניה?" הנערה הופתעה, "מה יש לך בנתניה?"
"סבא שלי גר בכפר לידה."
הנערה סקרה את אורי, "וההורים שלך?"
"ההורים שלי בחופש אז הם השאירו אותי אצלו. אני..." אורי עצר, הרי לא יוכל לספר לה על הירידה לעולם האחר, "איבדתי את הדרך, ואני לא יודע איך להגיע."
הנערה צמצמה עיניה שולחת בו מבט חד. אורי חבב את מראיה. השיער שלה היה אדום ובצידי פיה נשאר רמז לחיוך.
"אתה לא מרמה אותי נכון?"
אורי נבהל, "מה פתאום. אני חייב להגיע לבית של סבא מהר ככל האפשר, זה חשוב מאד."
הנערה התבוננה בו ארוכות ואז רכנה בצד המשור והורידה את מתג החשמל. הזמזום פסק לגמרי.
הברישה בתנועות מהירות את השבבים מעל סרבל העבודה הרחב שלבשה ואמרה, "קדימה נלך."
יצאו מהנגרייה כשהנערה נועלת מאחוריה בקפידה את הדלתות.
"יש לך אוטו?" שאל אורי.
הנערה הצביעה על אופנים שעמדו נשענות בצד הדלת, "זהו הרכב שלי."
אורי הביט בהם באכזבה. כנראה שמהנערה לא תצמח לו עזרה. פתח פיו כדי לומר לה שהוא חייב להמשיך בדרכו.
"תעלה." הנערה התיישבה על האופנים והצביעה על הרמה לפניה.
אורי היסס.
"קדימה תעלה." פקד קולה.
לפני שהספיק לשקול מה יעשה, הונף באוויר בידי הנערה שהיו להפתעתו חזקות מאד ומצא עצמו יושב על צינור הרמה שלפניה.
"יוצאים לדרך." צחקה והם ירדו אל הכביש והחלו נוסעים.
"עכשיו אני רוצה לשמוע מה באמת קרה לך." ראשה של הנערה נרכן בצידו ואורי הביט בעינים הגדולות ששלחו בו מבט חד. בתוכן זיהה ניצוץ של קשיחות. הנערה הזו לא התכוונה לשחק עימו, אם לא יתן תשובה שתספק את דעתה תקרא לשוטר וזה יטלפן להוריו. צמרמורת חלפה בו לנוכח המחשבה.
"האמת היא שהורי השאירו אותי אצל סבא," פתח בזהירות, "אבל הייתי רעב והוא אמר שניסע לבקר חבר שלו בתל אביב ושם נאכל. אבל אני לא סובל את החבר שלו. הם תמיד משחקים שח ושוכחים אותי." הגניב מבט אל פני הנערה לראות אם שקריו משכנעים. הנערה האזינה בלא הבעה. "אז אמרתי
שאני הולך לשחק בחוץ ואיבדתי את הדרך. עכשיו אני לא יכול לחזור כי אני לא יודע איפה החבר של סבא גר."
הנערה המשיכה לדווש בשתיקה ואז כיוונה את האופנים אל צד הכביש ועצרה.
"אני יכול ללכת?" שאל אורי בתקווה.
פני הנערה קרבו אליו והיא בחנה אותו בהערכה, "כבר מזמן לא פגשתי שקרן כל כך גרוע."
אורי שנבהל לרגע הבחין במעמקי עיניה בניצוץ צחוק. היסס ואמר, "זה נכון ששיקרתי. אבל אני לא יכול לגלות לך מה באמת קרה."
"בסדר," הנערה הזדקפה, "אתה ילד די מוזר. אמרו לך את זה פעם?"
"אמרו," השיב אורי באי נוחות, "אני לא חושב שאני מוזר."
"אל תדאג, אני לא אגלה לאף אחד." הנערה גיחכה ואורי חייך, ולראשונה החל חש בטוב.
"אתה רעב?" הנערה שינתה נושא בלא התראה.
"לא ...כן. אבל אני חושב שכדאי שאגיע לבית של סבא הכי מהר שאפשר."
"קודם כל נאכל." קבעה הנערה מתעלמת מדבריו, היטתה את האופנים אל הכביש והם המשיכו בנסיעה.
"איך קוראים לך?" העיז אורי לשאול אחרי שנסעו כברת דרך.
"יעלה."
"לי קוראים אורי, בינתיים." המלה האחרונה נפלטה מפיו לפני שהספיק לעצרה.
הנערה לכסנה מבט סקרן, "בינתיים?"
אורי לא הגיב.
"אמרתי כבר שאתה מוזר. נסע לאכול ואחר כך נחשוב על דרך להחזיר אותך לסבך."
פנו לתוך סמטה ועצרו בסמוך לדלת ברזל ישנה, "מסעדת חיים." היה כתוב עליה באותיות דהויות.
"זהו!" הכריזה יעלה כאילו הגיעו לארמון מלכות.
נכנסו. המסעדה היתה קטנה ואפלולית.
"זו המסעדה היחידה שפתוחה באזור הזה בשבת." לחשה יעלה בארשת סודיות, "זה נגד החוק."
אורי התרשם והביט בסקרנות בסועדים כמצפה לראות ביניהם פושעים ועוברי חוק.
יעלה הזמינה שתי מנות חומוס וצלחת גדולה של סלט ירקות. אורי שחשב שאינו רעב, לקח פיתה, טבל אותה בחומוס והחל אוכל בתאבון רב. יעלה כילתה את צלחתה עם שלוש פיתות וביקשה צלחת חומוס נוספת. לסיום הזמינה בקלווה וקפה טורקי ואורי קיבל פחית קוקה קולה.
היו בליטות על בפחית ואורי שהעביר עליהן את אצבעו הופתע לראות שיש להן צורת ראש אריה.
באחת נעלמה כל הנינוחות שחש ועצבנות פשטה בגופו. עליו למהר. הרוח הזהירה אותו והנה במקום לחפש את שמו הוא יושב ומבזבז זמן.
התחיל להתרומם ונתקל במבטה של יעלה.
"מה מטריד אותך?" שאלה בקול רציני.
"אני חייב לחזור. סבא שלי ידאג... את חייבת לעזור לי." הוסיף ביאוש.
יעלה הכניסה ידה לכיס הסרבל והוציאה צרור שטרות. נפנפה בידה למלצר וזה קרע דף קטן מפנקס שהחזיק והגישו ליעלה.
"שלושים וארבע שקל." קראה בקול. הוציאה ארבע שטרות של עשר והושיטה לו, "שמור את העודף." אמרה ברוחב לב.
המלצר התרחק כשהוא מניע בידו בתנועה נרגזת.
יעלה חייכה בהנאה, "הוא שונא כשנותנים לו טיפים. בסוף כל חודש אני מקבלת ממנו מעטפה עם כל הכסף שהוספתי לו."
אורי בחן בהערכה את ידיה של יעלה שהיו מכוסות בסריטות, "פעם חשבתי להיות נגר אבל עכשיו אני רוצה להיות נווט."
"נווט?" הופתעה יעלה.
"כן, כזה שיושב במטוסים ומכוון להם את הדרך."
"ולא היית רוצה להיות הטייס עצמו?"
"הנווט יותר חשוב כי הוא קובע את הדרך. יש לו ציוד מיוחד, מפות וכל מיני מצפנים."
יעלה סקרה אותו בהבעת כבוד, "יופי של מקצוע. מה דעתך שתהיה הנווט שלי אל בית סבך?" הוסיפה.
אורי הופתע, "את רוצה לבוא איתי לסבא?"
"יש לי חולשה לסבים. בעיקר כאלה שמשחקים שח עם חברים ושוכחים את הנכדים שלהם." יעלה גיחכה.
אורי צחק. יעלה התרוממה מכסאה והם יצאו.
"אז בתור הנווט מה אתה מציע שנעשה?" יעלה הביטה במעלה הרחוב הצר.
אורי נדהם מהאחריות שהוטלה על כתפיו. אין דבר, הוא לא יפחד. הוא יראה לה שהוא יצליח למצוא את הדרך, "צריך למצוא את האוטובוס לנתניה. אוי, שכחתי שהיום שבת." קולו דעך, אחר אורו עיניו, "יש לי רעיון. אפשר להתקשר למגן דוד אדום ולבקש שישלחו אמבולנס לקחת אותנו לבית שלנו בכפר של סבא. את תגידי שנפצעתי ואני לא יכול ללכת."
יעלה התכופפה מרוב צחוק.
"אז אולי ניקח מונית? אבל זה יעלה הרבה כסף." הציע בהיסוס.
יעלה הרימה פנים מחייכות, ואורי בחן אותה היטב לראות את תגובתה.
"אפשר." הנהנה לבסוף בהבעה רצינית.
עמדו על המדרכה ואורי הביט מסביבו מחפש מונית, "צריך למצוא תחנת מוניות." אמר לבסוף בחוסר ביטחון.
"צודק." הכריזה יעלה בקול רם, "ואני יודעת היכן יש אחת."
עלו על האופניים כשאורי יושב על הרמה ומחזיק בכידון שלא ליפול. דרכם התעקלה בין רחובות קטנים ובסופו של דבר יצאו לרחוב גדול שתחנות אוטובוס ריקות ניצבות משני צידיו.
"הי, אני מכיר את המקום." אורי זכר שהיה בו פעם עם הוריו.
"התחנה המרכזית הישנה." הנערה רכבה לאורך הרחוב עד שגילתה שורת מוניות.
ירדו מהאופנים ויעלה קשרה בתשומת לב את האופניים בשרשרת לעמוד. ליד אורי עברה בדיוק אשה שמנה. היא הניחה על המדרכה סל כבד מלא בשקיות של פירות וירקות ונעמדה לנוח. באחת מהשקיות היו תפוחים אדומים גדולים. אורי שנעץ בהם מבלי משים את מבטו נדהם לראות ראש של תולעת מבצבץ מאחד מהם.
בצווחת שמחה זינק לעבר הסל.
"גנב!" האשה עטה עליו לפני שהספיק לאחוז בתפוח כשהיא צווחת בקולי קולות.
אורי נהדף, הועף ונחת על רצפת המדרכה. האשה נעמדה מעליו, "גנב, רצית לקחת לי תפוח."
"לא רציתי לקחת את התפוח." אורי מלמל בקול חלוש, המום לחלוטין.
"מה לא רצית? אני ראיתי אותך." האשה עמדה מעליו כשגופה מטלטל בסערת ריגשותיה, "למשטרה צריך לקחת אותו. כזה קטן וכבר גנב. רק לחשוב מה יגנוב כשיהיה גדול."
יעלה כרעה בצידו של אורי, "מה קרה?"
"חשבתי שראיתי מישהו שאני מכיר בתוך הסל." אורי חדל לדבר כשמוחו הצטלל. היה ברור לו שהוא נשמע מטורף. "...התחלקתי ונפלתי על הסל שלה."
יעלה הביטה לתוך עיניו במבט חשדני.
אורי הרגיש בבחילה העולה בו, "פחות או יותר." אמר בגמגום.
יעלה המשיכה להביט בו עוד רגע קט, "עוד נדבר על כך." לחשה, "עכשיו תפיל את עצמך לאחור כשאגיד לך ותעצום את עיניך." יעלה סיימה ללחוש, "עכשיו."
ראשו של אורי צנח ונחבט בקול עמום ברצפה, עיניו נעצמו וגופו קפא בלא תנועה.
"אלוהים," עלתה צווחה מפיה של יעלה, "הוא איבד את ההכרה."
קריאות בהלה עלו מהאנשים סביבם. אורי שכב בלא תנועה, עוצר בכל כוחו את עיניו מלהפתח.
יעלה סטרה על פניו כמנסה לעוררו, "אני אחותו. הוא התעלף. קצת מנוחה והכל יהיה בסדר." האנשים פינו לה דרך שעה שדחקה את ידיה
מתחת לגופו של אורי ונשאה אותו אל המונית שעמדה ראשונה, "אנחנו מנתניה," אמרה לשנים שבקשו בדיוק להכנס, "ומוכרחים להביא אותו במהירות הביתה." ראשו של אורי נשמט ברפיון על כתפה והם פינו לה במהירות את מקומם. יעלה שמטה את אורי על המושב האחורי והתיישבה לידו.
המושבים הנותרים היו כבר מלאים והמונית יצאה לדרך.
"הגיע הזמן להתעורר." יעלה הנחיתה על לחיו של אורי סטירה קלה.
אורי פקח את עיניו וביקש להתרומם.
"לא כל כך מהר," יעלה החזיקה אותו צמוד למושב ואורי שב ונדהם לגלות עד כמה היא חזקה. עיניה ננעצו בו, "תחילה אני רוצה לדעת מה קרה."
"בסדר, רק תני לי לקום." קולו של אורי היה חנוק מהתנוחה המכווצת והנוסעים העיפו בו מבטים מודאגים.
"הוא בסדר." הרגיעה אותם יעלה, "הקול שלו היה תמיד צרוד."
אורי שקל מה יוכל לגלות. לבסוף החליט לראות כיצד תגיב על הפגישה הראשונה עם יעקב הצב. סיפר לה בלחש כיצד ראה את יעקב חוצה את הכביש ואיך זה דיבר אליו. יעלה לא הגיבה אך אורי הבחין בסקרנות בעיניה. השתהה לרגע קט והחליט כי הוא יכול להמשיך. תאר את החלום שחלם ואת הפגישה בשדה עם ירקה.
עיניה של יעלה התרחבו אבל עדין לא אמרה מילה.
חששותיו של אורי התפוגגו לחלוטין והסיפור קלח ממנו מתאר את שעבר בפרטי פרטים. יעלה שתקה כל הזמן ורק כשסיפר על הארוחה הגדולה בביתה של הרוח עצרה ושאלה אם האוכל היה טעים.
אורי הנהן ויעלה חייכה.
אחר תאר כיצד ריחף בצד הקירות ואיך הכניס את ידו אל עולם הערפל שמאחורי הקיר וראה את כל הצורות.
"הדברים שהיו שם," אמר בהתרגשות, "אי אפשר לתאר אותם. הם היו כמו..." חיפש במוחו מילה מתאימה, "כמו לגעת בלב של מישהו."
יעלה התבוננה בו בהבעה רצינית.
"את מבינה על מה אני מדבר?" שאל בתקווה.
"בעולם ההוא זה לא כמו פה," יעלה המשיכה לשתוק ואורי חש צורך להבהיר, "הדברים שם אחרים. הצבעים שלהם זוהרים יותר." נזכר שחשב שהעץ בכניסה צבוע בצבעים מלאכותיים וחייך לעצמו.
הגיע לסוף וסיפר כיצד מצא עצמו מרחף מעל הים, "כשנפלתי לתוך הים חשבתי שאני הולך למות.
עצמתי את העיניים וכשפתחתי אותם הייתי ברחוב. חשבתי שאני משתגע." חייך חלושות מופתע מהרגשת ההקלה שחש על שסיפר למישהו את שעבר עליו.
שניהם שקעו בשתיקה.
"אתה בר מזל." שברה יעלה לבסוף את שתיקתם.
אורי הופתע, "למה בר מזל?"
יעלה הביטה בו בעיניים נוצצות, "הרוח אמרה כי העולם הנסתר יחכה לך שתשוב לבקר."
אורי חש מבולבל אך לא אמר דבר.
המונית נעצרה.
"תחנה מרכזית נתניה." הכריז הנהג ואורי הופתע שזמן הנסיעה עבר כל כך מהר.
יעלה רכנה לעבר הנהג, "אנחנו צריכים להגיע ל..." עצרה והביטה בשאלה באורי.
"נווה ניר." מיהר אורי לדבר, "זה המושב של סבא."
"לנווה ניר," חזרה אחריו יעלה, "הילד עדין חלש מהנפילה וחשבתי שאולי תהיה מוכן לקחת אותנו. אני אשלם כמובן."
הנהג הסתובב לאחור, "את אחותו?"
"אמא שלו." ירתה יעלה בלא להניד עפעף ואורי כמעט ונחנק.
הנהג נדהם, "את ניראת צעירה מאד."
"אני בת שלושים ושתים. השחיה בבריכה בכל בוקר שומרת לי על הגוף והפנים."
הנהג השתתק נבוך נוכח הגילוי האישי. הסתובב ואחז בהגה, "בסדר, אבל זה יהיה בתשלום מיוחד."
"כסף אינו בעיה." יעלה ריפתה את גופה ונשענה לאחור.
בפניה מהכביש אל הרחוב הראשי של המושב האט הנהג את מהירות המכונית. עצי הברוש העצומים ניצבו בצידי הדרך ואורי שהביט בהם חש במתיחות הגואה בו. עוד מעט יראה את סבא עומד קפוא בשדה ואת יעקב שנשאר לשמור עליו. וירקה, האם כבר חזר? הוא צריך לבקש מהם עזרה למצוא את השם.
הפנה מבטו אל יעלה. אחרי שסיפר לה את כל מה שעבר חש כי הפכה לידידתו, "אולי תבואי איתי לחפש את השם?" הציע בזהירות, "תוכלי גם למצוא את השם שלך."
יעלה שלחה אליו מבט רציני אבל לא אמרה מילה ואורי העדיף שלא להמשיך ולשאול.
המונית חלפה על פני בית הספר.
"עצור," נזעק אורי והנהג עצר בחריקה.
יעלה הוציאה את צרור השטרות ושילמה לנהג.
ירדו. אורי נחפז ללכת ויעלה באה בעקבותיו. עקפו את בנין בית הספר והשדה התגלה לעיניהם. סבא לא נראה בשום מקום. "הוא עמד כאן." אורי הצביע בתסכול על המקום בו נפרד מסבא. הביט על האדמה מחפש סימנים לגבעולים שיצרו את הציור. "אני לא מבין לאן הוא נעלם?" הלך אל הבית של ירקה ונעמד המום ומבולבל.
דבר לא היה שם. אדמה חשופה, "אני לא מבין. האבן מעל הבית היתה ממש ליד השיח הזה. אני זוכר בדיוק." אורי ירד על ברכיו, "ירקה... זה אני אורי. איפה אתה, ואיפה סבא?" קולו ריחף מעל השדה אך כל תגובה לא נראתה.
חיכה זמן רב ואז התחיל ללכת מסביב ולבחון את הקרקע, "אולי טעיתי והאבן היתה במקום אחר." פנה בבלבול ליעלה.
יעלה ניצבה במקומה מביטה באורי המחפש ביאוש שהלך וגבר.
"סבא עמד פה," מלמל אורי לעצמו, "וכאן היו הגבעולים. ויעקב היה ליד השיח הזה. יעקב!" קרא בקול והמתין בציפייה דרוכה.
מאומה.
"אולי סבך התעורר וחזר אל ביתו?" יעלה דיברה בקול רגוע.
"זהו," אורי זינק ממקומו, "יעקב שחרר אותו ושניהם מחכים לי בבית."
החל רץ לעבר ביתו של סבא. עבר דרך שער הכניסה לחצר והדף את הדלת, "סבא!" צעק.
סבא הניח את העיתון בו קרא, "אוריל'ה שלום." פלט בשמחה, "חזרת בדיוק בזמן. העוגה שאתה אוהב תהיה מוכנה תוך מספר דקות."
אורי הביט בו בפה פעור, "סבא, איך הגעת לכאן?"
סבא הופתע, "מה זאת אומרת? התעייפתי מלחכות לך בשדה, והחלטתי לשוב הביתה ולהכין לנו משהו מיוחד." חייך ושאף באויר כמרמז על הניחוח שעלה מהמטבח.
"אבל העלים הפנטו אותך." אורי היה נסער.
עיני סבא התרחבו בתדהמה, "מה זאת אומרת הפנטו אותי? איזה עלים? רצית להמשיך לשחק בשדה אז חזרתי הביתה."
"אולי יעקב השכיח את זכרונו." לחשה יעלה שנכנסה והתיצבה בצידו.
"מה?" אורי לא שמע בבהירות.
סבא פנה בארשת שאלה לעבר יעלה.
יעלה חייכה אליו חיוך נעים, "שלום." אמרה בקול רך והושיטה את ידה ללחיצה, "שמי יעלה. פגשתי את אורי, הוא סיפר לי על העוגות הנפלאות שאתה מכין אז התעקשתי להצטרף."
סבא הביט בה במבט חם. ניגב ידו בסינור ולחץ את ידה, "נעים מאד. הגעתם בדיוק בזמן, העוגה מוכנה. שבו ואגיש לכם."
נעלם לתוך המטבח.
אורי התיישב מבולבל לחלוטין, "הוא לא זוכר כלום. איך זה יכול להיות?" לחש ליעלה.
"כמעט כולם שוכחים." יעלה הביטה באורי בהבעה שלא ירד לפשרה.
אורי רצה לשאול למה התכוונה, אבל סבא נכנס בדיוק נושא שתי צלחות ועליהן פרוסות גדולות של עוגה מצופה שוקולד.
"בבקשה." הניח לפניהם והתישב.
יעלה נעצה את המזלג בעוגה והחלה טורפת בחשק ובמהירות. סבא הביט בה בשביעות רצון.
אורי העלה חתיכה קטנה אל פיו ואז הרחיקה, "סבא, ראית את יעקב?" שאל בזהירות.
"יעקב?"
"כן," אורי התעודד, "אתה זוכר, הצב, זה שגילה לי על השמות האמיתיים של החיות." המבט התמה שאורי זכר בעיני סבא כשסיפר לו על פגישתו הראשונה עם יעקב שב והופיע. "אתה לא זוכר שהלכנו לשדה, והיתה על האדמה צורה מיוחדת של גבעולים ופרח כחול שגדל באמצע משולש."
מבטו של סבא הפך מודאג ואורי ידע שזו היתה טעות מצידו להמשיך לדבר. "הוא לא זוכר כלום." פנה בייאוש אל יעלה.
"קרה משהו בשדה שאני צריך לדעת עליו?" שאל סבא בחומרה את אורי.
אורי החליט לעשות ניסיון אחרון, "אתה לא זוכר שדברתי עם ירקה התולע?"
ההבעה על פני סבא התחלפה בכעס, "שוב פעם הדמיונות שלך. אתה צריך לדעת שאין דברים כאלה.
את נראת לי נערה מבוגרת," פנה ליעלה, "אולי תסבירי לו בבקשה שצבים ותולעים לא מדברים."
יעלה נשאה פניה כשפיה מלא בעוגה, "מה עם רוחות?"
סבא הופתע, "רוחות?"
"כן, רוחות בוקר למשל."
פני סבא הפכו אדומים, "איזה מן שטויות אלו? היחידים שיכולים לדבר הם בני אדם." הביט ביעלה במבט חד כחושד שהשפיעה לרעה על אורי.
אורי שעקב בעצבנות אחר מהלך השיחה קם ממקומו, "אני הולך לחפש את יעקב," אמר.
"אני לא מסכים שתלך לבד, אני אבוא אתך." סבא התרומם אף הוא.
אורי נענע בחופזה בראשו לשלילה, "לא, אני רוצה ללכת רק עם יעלה."
סבא הביט באורי במבט קשה, "אמא ואבא צריכים להגיע עוד כשעה והם מאוד יכעסו אם לא תהיה פה."
פניו של אורי התכרכמו אך הוא הנהן, "אני אחזור עד אז."
יצאו לשדה כשאורי שב ונחפז לעבר מקום ביתו של ירקה. האדמה הנקייה מאבנים הניבה אנחת תסכול מגרונו. בכעס בעט בקרקע, "מדוע אני לא מוצא אותו או את יעקב? לאן הם נעלמו? חשבתי שהם חברים שלי? הם לא יכולים להעלם כך מבלי לומר לי."
סבב בשדה ואחר התיישב בייאוש על האדמה כשהוא טומן את ראשו בין ידיו, "אולי סבא צודק והכל קורה בדמיון שלי?"
יעלה התיישבה בצידו, "אתה זוכר את דברי הרוח כשנפרדה ממך?"
"היא אמרה שעלי למצוא בעצמי את הדרך."
"היא דיברה על השיכחה." אמרה יעלה בקול רך, "על ההכרח לזכור את מה שראית בעולם הנסתר, ולא להניח לדברים להישכח."
אורי שתק שקוע בייאושו.
"הכל בעולמך ינסה להשכיחם ממך. לכן המבחן כה קשה."
מחשבותיו של אורי נעצרו, זה נכון... כבר עתה נראה לו המסע כמעט דמיוני, העץ השומר, והרוח.
הביט בתקווה מסביב, אם לפחות היה מוצא את ירקה ויעקב הכל היה פשוט, שכן היתה לו הוכחה.
יעלה עקבה אחריו, "לא תמצאם. מילאו השנים את חובתם ועתה שבו להמשיך בדרכם." קולה הכיל צליל שלא היה בו קודם לכן.
אורי הפנה את ראשו בהפתעה להביט ביעלה.
"הם שימשו לך מורי דרך אל העולם הנסתר," המשיכה יעלה, "ומעתה עליך למצוא את הדרך."
"אבל הם היו חברים שלי." אמר אורי בקול אומלל.
"הם נותרו חבריך ויום יבוא ואולי תפגשו." יעלה נעה לפתע והתרחקה, "הוריך הגיעו, עלי לצאת לדרכי."
אורי בקש לעצור אותה אבל משהו עלה במוחו והוא הבין כי אינה הנערה הרגילה שחשב.
יעלה הביטה בו בחיוך, "מסע ארוך בפניך." קולה השתנה ובעיניה עלתה הלהבה אשר ראה בעיני הנחש בבית הרוח. עתה ידע מי היא.
"הבט." אמרה, וידה נעה באויר מתווה סימנים.
אורי הביט...
קווים של אור החלו נוצרים בחלל האויר, נעים באיטיות ומשנים צורתם. הקוים נשזרו זה בזה ולבסוף התייצבו, ולמולו נוצר הציור אשר יצרו העלים על הקרקע.
נשמתו של אורי נעצרה בחזהו.
"חברים יש לך בינינו המצפים לשוב ולראותך." נשמע קולה של יעלה, "זכור זאת."
קווי הציור באוויר החלו נמוגים.
"אל תלכי." פנה אורי בקריאה נואשת אל יעלה יודע כי היא עומדת לעזוב.
שמע את צחוקה, וכשתם הצחוק שוב לא נראתה ורק משב רוח קליל עלה מהמקום בו ניצבה.
עצבות גדולה עלתה באורי. חש כי הוא עומד לבכות ועצר את נשימתו לכלוא את הבכי. זיכרון גוף התולעת של ירקה עלה בו ומראה פניו החכמות והזקנות של יעקב. ראה שוב את היכל החוכמה בלב העץ השומר וחש ביופי העצום הנמצא בתוכו. רגשותיו הציפו אותו והוא כרע במרכז השדה והתיפח בכל נפשו.
הבכי שטף ומאחוריו החלה עולה תחושת ציפייה ואחריה הבטחה. הרי הוא זוכר! בתוכו מצויים הזיכרונות, ובכל זמן יוכל להעלותם למולו. עליצות גאתה בו ועימה ביטחון.
"תודה לכם," אמר בקול רם לעבר השדה, "לעולם לא אשכח את שראיתי." השעין ידיו על הקרקע והתרומם.
משב רוח עלה וליטף את פניו. אורי הרים את ידו כמבקש לאחוז בו יודע כי שלחה לו יעלה אות אחרון לידידותה.
קולות צעדים קרבים נשמעו ואורי ידע כי הוריו הגיעו ועמם סבו. שלח מבט אחרון אל השדה, "עוד נתראה." לחש ופנה ללכת אל עבר משפחתו.
